בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הקולוסיאום הפרטי שלי

לפני 3 שנים. שישי, 22 בינואר 2016, בשעה 14:28
 
ככה. בלי סיבה. בתוך חלל של אורות עמומים, מוזיקה בדציבלים גבוהים.
לנה דל ריי שעושה קולות נעימים
ואני מתמקמת מעליה.
רגל ימין מעל השמאלית שלה. השנייה בהתאמה.
ומתחילה לסטור.
ימין שמאל.
ימין שמאל.
היא מחבקת. אני מרחיקה. זמן סטירות.
הכי תרתי משמע.
יד שמאל שלי מתעייפת.
ככה. עם סיבה.
סיגריה.
הזמן נמתח. כל שנייה מרגישה כמו דקה.
אין עניין להגזים
כי אחרי כל סימן אדום היא אוספת את האצבעות שלי לנשיקה של הכרת תודה.
הידיים שלה קטנות. היא זקוקה לשתיים כדי לאסוף אחת שלי.
הנגיעות שלה מלאות כניעוּת.
המבטים סביב לא.
יש רגעים שאני מתנתקת, קצת כמו פה ולא פה. בשנייה/דקה אחרי אני לגמרי נוכחת.
תזכורת לעצמי.
התזוזות האינסטנקטיביות שלה כבר איבדו את הרצף.
היא זולגת.
מהעיניים. מהלב. מכפות הידיים הקטנות שלה.
זולגת.
ימין שמאל.
זולגת.

הלב שלי עולה על גדותיו. כל דמעה שלה מלחלחת בי חלקים נוספים. הקצב מונוטני, סטירה, שאיפה מהסיגריה. ימין שמאל. הכרת תודה. שאיפה נוספת. ימין שמאל. זליגה נוספת של הכרת תודה. שיער מבולגן. פנים רטובות. ימין שמאל.
בשקט בשקט היא מוסיפה שיש לה גם אוזניים מצלצלות.

אני מחייכת אל תוך ענן של אדים.
סטירות. פומביות. היא זולגת.
ימין שמאל...
אושר.
 
Aצועני​(אחר) - איזה האהבה בנות
אחח
תענוג
לפני 3 שנים
כותב לך - הכל מעולה אבל למה להרחיק...
לפני 3 שנים
לכלוב נולדתי​(נשלט) - ורציתי רק לכתוב לך קוביות של קרח לכפות ידייך האדומות.
ודלי מנחושת כדי לאסוף את דמעותייך.
לפני 3 שנים
1 0 - סאדו מזוכיזם...
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י