לפני 8 שנים. 22 בינואר 2016 בשעה 12:28
ככה. בלי סיבה. בתוך חלל של אורות עמומים, מוזיקה בדציבלים גבוהים.
לנה דל ריי שעושה קולות נעימים
ואני מתמקמת מעליה. רגל ימין מעל השמאלית שלה. השנייה בהתאמה.
ומתחילה לסטור.
ימין שמאל.
היא מחבקת. אני מרחיקה. זמן סטירות.
הכי תרתי משמע.
יד שמאל שלי מתעייפת. ככה. עם סיבה.
סיגריה.
הזמן נמתח. כל שנייה מרגישה כמו דקה.אין עניין להגזים
כי אחרי כל סימן אדום היא אוספת את האצבעות שלי לנשיקה של הכרת תודה.תזכורת לעצמי.
התזוזות האינסטנקטיביות שלה כבר איבדו את הרצף.מהעיניים. מהלב. מכפות הידיים הקטנות שלה.
זולגת.
ימין שמאל.
זולגת.
הלב שלי עולה על גדותיו. כל דמעה שלה מלחלחת בי חלקים נוספים. הקצב מונוטני, סטירה, שאיפה מהסיגריה. ימין שמאל. הכרת תודה. שאיפה נוספת. ימין שמאל. זליגה נוספת של הכרת תודה. שיער מבולגן. פנים רטובות. ימין שמאל.
בשקט בשקט היא מוסיפה שיש לה גם אוזניים מצלצלות.
אני מחייכת אל תוך ענן של אדים.
סטירות. פומביות. היא זולגת.
ימין שמאל...
סטירות. פומביות. היא זולגת.
ימין שמאל...
אושר.
