ורודה

ושוב הוא כאן, מגיע לבקר אותך, הוא תמיד מגיע באמצע הלילה, הוא יודע שביום אין לך זמן בשבילו, הוא יודע שאת לא אוהבת להכיר אותו לאנשים אחרים, הוא יודע שהוא הסוד שלך, ואת שלו, ואת יודעת שהוא יגיע, כמו תמיד, הוא היחיד שמעולם לא אכזב אותך, היחיד שכמו שעון דוקסה מגיע בזמן, ואת שונאת אותו על כך ובסתר ליבך מייחלת שפעם אחת בחיים הוא ישכח.

פעם אחת בחיים את רוצה שיתעסק עם מישהי אחרת, שישכח שאת קיימת, שפשוט ישכח לבוא, אבל הוא אף פעם לא שוכח, ואת שומעת את הדפיקה בדלת ואומרת, הפעם אני לא פותחת לו, הפעם אני משאירה אותו בחוץ, אבל את יודעת שכשהוא כבר מגיע הוא מגיע להשאר, ואת חסרת אונים מולו, פותחת לו את הדלת עם ראש מורכן ומכניסה אותו לביתך, שוב, מחכה כבר שילך.

אז אתם יושבים ומדברים, ואת מספרת לו מדוע הוא הגיע, אבל הוא יודע כבר, הוא תמיד יודע, ואת מנסה לשאול אותו לכמה זמן הוא נשאר, אבל כמו תמיד הוא אומר שהוא לא יודע, ובעצם זה לא באמת תלוי בו אלא רק בך, אז הוא מחזיר אלייך את השאלה ושואל, כי יש לו עוד נשים לבקר, אבל הוא כאן בשבילך, לכמה זמן שתרצי, ואת עונה שאת לא יודעת, ומקווה שלמעט כי את לא יודעת כמה זמן תוכלי לשאת את הנוכחות שלו בחיים שלך, את ההמצאות שלו בכל פינה, אבל את יודעת שהוא כאן והוא נשאר.

הוא אומר לך את המילים שאת שונאת לשמוע, הוא אומר לך שאת צריכה להחליט, ועד שלא תשחררי הוא לא ילך, כי הוא כאן בשבילך ומה זה בעצם אומר שהוא כאן בשבילך? שהוא יחזיק אותך חזק חזק, ילווה אותך צמוד צמוד, עד שתהיי מסוגלת לתת לו ללכת, הוא נשבע לך שהוא לא יילך לפניי שתהיי מוכנה,

ואין משפט יותר עצוב מזה.

אז הוא יושב אצלי על הספה, שותה קפה, מרגיש כבר בבית, הוא כבר כמה ימים פה ויש לו הרגשה שהוא הגיע לתקופה, אני מנסה להתעלם ממנו, לא לתת לו לתפוס מקום בחיים שלי, אבל הוא כהרגלו אדיש, לא מתרגש מההתעלמות שלי, יודע שאני מודעת אליו ולעיתים, בלית ברירה, אני מסתכלת לו בעיינים ונותנת לו לכבוש אותי, מספרת לו שאני קוראת לו "הכאב" והוא מחייך, כי כל אישה קוראת לו בשם אחר, הוא מספר לי שיש הרבה כמוהו שם בחוץ, והם שם בשבילנו, והם אף פעם לא שוכחים לבוא.

אמרתי לו שילך, אבל הוא אמר שאני עדיין לא מוכנה, ושהוא לא חושב שזה יהיה כזה מהיר הפעם, אבל הוא שוב הזכיר לי שהכל ביידים שלי, וכשאני באמת ארצה אז הוא יילך. כנראה שאני עדיין לא מוכנה לזה, מקווה שהרגע הנכון יגיע בקרוב.

אז אני וה"כאב" ביחד, ונוח לו פה, ככה הוא אומר, לביינתיים.