שאלוהים יעזור לי

שוקולד מריר

אספרסו ארוך כפול


וקוניאק משובח


כן, בדיוק ככה.....

זהו החלטתי, מתחילים
אנחנו יושבים במטבח ומקשקשים ואז אני מחליטה שזהו, אני מוכנה:
" אני החלטתי ש....." - אני מתחילה לומר ומרגישה מן מחנק קל בגרון. הוא מסתכל בי במבט שואל.
" אני החלטתי שאני מוכנה שתהיה...." - אני מגמגמת בקושי ומרגישה שאין מצב שהמילה "אדון" יוצאת ממני החוצה. לעזאזל איתי.... הרגשה של אי נוחות מתחילה להתפשט בגופי. כל המטר וקצת שלי מתחיל להצטמק . בעייני מתפתח לו לאיטו מן מבט מתחנן כאומר: " נוו כבר, תציל אותי.....תגיד משהו....." אבל הוא, לא מזיז לו. אני עוברת לשפת הסימנים. עושה תנועות ידיים לעברו.
"אני מוכנה להיות ה...."- אוף למה אני לא מסוגלת לומר "אדון" וגם לא "נשלטת"... והוא? הוא יודע בדיוק מה הולך. פניו מרצינות ואף שריר לא זז בהם.
"דברי ברור. " -הוא אומר וקולו מקבל גוון אחר. המטר ומה שנותר ממנו מחפש את מקומו מתחת לשולחן.
"אני לא מבין מה את רוצה." –הוא ממשיך. בטח, מה זה לא מבין , אני חושבת לעצמי . אבל הוא לא מוותר. מסתכל בי ברצינות כמורה הנוזף בתלמידתו. אני מתגמדת, מצטנפת, מתפתלת כל כולי מחפשת מפלט.
לפתע הוא פורץ בצחוק אדיר ומהדהד.
"בחיי , אני כל כך נהנה ממך" הוא אומר. יופי לפחות מישהו נהנה כאן ,אני חושבת לעצמי.
ואז הוא מתיישב מולי . ארשת פניו רצינית, מסתכל ישר לתוך עיניי ,לא נותן לי להשפיל את מבטי.
" אז מהתחלה. מה רצית להגיד? דברי ברור שאני אבין ותורידי כבר את הידיים את לא ממריא לשום מקום . לפחות לא עד שאני אחליט אחרת."
אמרתי כבר שאלוהים......