אי(נ)שם

Be like

בתחילת השבוע הוא הביא לי מאפים מושחתים
בהמשך השבוע הבאתי לו בורקס שווה עבודת יד

הפוסט הקודם בנושא 🤪

כששירתתי בצבא נראה לי הגיוני שלכל אחד יש את התפקיד שלו ומי שצריך להילחם נלחם.
היום, כל המילים היפות שלנו על נחישות, גבורה ועוד ועוד לא מצליחות למסך את ההרגשה הזאת שמדובר בילדים בני 20 שנהרגו כדי לשמור עלינו, שמדובר בילדים בני 20 שרואים חברים שנהרגים בקרב ואמורים למצוא את הכוחות שלהם כדי להמשיך ולהילחם כשהם עדיין לא הספיקו כלום בחיים ופתאום "למות בקרב" הופכת להיות אופציה מאוד ריאלית. מדברים על זה שיש שם ניתוק, יצר הישרדות אולי, אולי אפילו נקמה. אבל מתישהו זה בטוח מחלחל. 
ויש את אלה שזה קרה להם בגיל 20 או קצת יותר מאוחר במילואים, ומוצאים גם מזה וגם מהפרספקטיבה של החיים את הכוחות להמשיך ולהילחם כמו טובי האנשים שיצאו לדרום להגן על היישובים בלי שבכלל קראו להם. 

ולי קשה רק מעצם המחשבה שיש אנשים שצריכים לחוות את הדבר הזה. שיש ילדים שאי אפשר לשמור עליהם בפצפצים ורק לתת להם לחיות את החיים שלהם. אבל מנקודת המבט של אותו ילד - כנראה מזל שכשאתה בגיל צבא ומתגייס כמו כולם ויש גאוות יחידה וסיפורי גבורה - אתה בכלל לא חושב על ההשלכות. לא באמת. כי אתה ילד, וכל הפרספקטיבה שונה לחלוטין מזון של המבוגרים שרוצים רק לשמור על הילדים. 

כמה שזה כיף לי ללטף אותך, לראות אותך נהנה, מתמסר לזה, נרגע, מתפנק. כמה שאוהבת לגעת בך. 

צריכה זמן בועה שלנו.

יאללה, אמן שנהיה כבר אחרי המלחמה הזאת. נכון, יש הרבה שיקום ושום דבר לא יעלים את הזוועות שקרו פה, אבל אני כבר רוצה את היום שאחרי, בתקווה עם פתח לעתיד שונה.

מאחלת לעולם שנמצא דרך לשנות דברים ולא בדם.

או יוגורט

ואז רפלקס הקאה

כל הזין..

אבל איפשהו באיזו מערכה אמצעית:

וכן, היה סקס.

יודעת שדאגתם.

ולמי אכפת שזה כנראה עוד שעה..

זה עדיין תירוץ

בא לי שהמציאות תהיה אחרת.

את חלקה אני בטוח יכולה לשנות.

אולי את כולה?

או שהכל קבוע מראש?

מה שבטוח הוא שברמה אובייקטיבית החיים שלי לא רעים. אין לי מה להתלונן. אבל אני פולניה, להתלונן זה כיף לי.