אי(נ)שם

שומעת את השיר ונזכרת בפעם ההיא עם הצעצוע שבכוונה גנחתי לו שם של גבר אחר, וגם איימתי להגדיל ולעשות ולהדפיס תמונה של הפנים של אותו הגבר ולהדביק לצעצוע לפרצוף בפעם הבאה שניפגש. 

במקרה שלו, לדבר על "אריק" ממש לא גרם לו להתכווץ😈

למצוא מכתב בכתב יד ביידיש ולחשוב שאולי היית יכול לתרגם לי. ובכלל, בטוח אין בו משהו ממש חשוב, וגם זה לא שאני לא יכולה לפנות למישהו אחר. על הברכה שמצאתי ביידיש הסבירו לי. זה שאני מרגישה אבודה ועצוב לי בפנים. זו ההרגשה שאני צריכה לעבור איזה תהליך פנימי להתקדם. שמשהו צריך לצאת החוצה ולהשתחרר ממני הלאה. ואני לא יודעת למה משהו בתוכי תמיד חוזר לחפש אותך. אז אני עושה הכל שלא, גם כשיש כאילו תירוץ מצוץ. הצלחתי ממש להתרחק וכבר שנה שאין כלום חוץ מהמרחב הזה פה הוירטואלי של דומיין הכלוב. מרחב "בטוח" כזה, שמרגיש שפה הכל מתנהל אחרת והחוקים קצת אחרים מהחיים האמיתיים בחוץ. זה כאילו פחות אמיתי. אולי כי אני כבר ילדה גדולה, כי הרי התרסקתי פה יופי בתחילת שנות ה-20. אם לא הכלוב אולי היה לי כבר תואר. אם לא הכלוב כל כך הרבה דברים בחיים שלי היו נראים אחרת. זה פתאום מכה בי איך שיחות קטנות עשו לי תפניות גדולות בחיים. בכלל לא חשבתי על זה ככה עד הפוסט הזה. מעניין איך היו נראים החיים שלי היום בלי שלל הגלגולים פה שמאחוריי.

יום גדוש רגשית. גדוש מאוד. גם בכלל התכוונתי לכתוב משהו מסוים ועכשיו אני אחרי בכי של אבל (לא על מוות חו"ח) וכבר רוצה לכתוב משהו אחר לגמרי. חיים שלמים של אנשים נאגרים בדירה, נכנסים לדירה ונמצאים שם דברים שמתמצתים מהות של אדם. זה אפילו לא תמיד נראה לעין, או לא תמיד מובהק, אבל זה חלק מהמקום. פתאום כששמים הכל בארגזים, מקפלים חיים שלמים למסירה / מכירה, זה מול הפרצוף ואי אפשר לפספס. 

ומה תכננתי לכתוב במקור? שהיה לי רגע של געגוע. געגוע כזה של כמעט לשלוח הודעה אבל הצלחתי שלא. קצת לא נעים לומר שהגעגוע כנראה התעורר בגלל משהו אצלך שמזכיר לי משהו בסבא שלי, תחושה כזאת שאתם קולטים את העולם אחרת, יודעים דברים שאנשים אחרים פשוט לא יודעים בכל רגע נתון. אצלו זה היה מכיוון של מדיטציות ודברים אלטרנטיביים, אצלך מהכיוון היותר ניאנדרטלי. אולי זה בכלל לא נכון, אבל זו תמיד הרגשה כזאת שהייתה לי והקסימה אותי. בכלל, אני אוהבת גברים שיודעים דברים, שמספרים לי דברים מעניינים שלא ידעתי. אני לא סקרנית אקטיבית, אבל אוהבת שמספרים לי משהו שמעורר בי את הסקרנות או מעלים מולי שאלה שאני חייבת לבדוק את התשובה אליה. אבל כאלה שיודעים בלי להתנשא שהם יודעים. שפשוט כיף להקשיב להם. לפעמים יכולים להיות מצבים שזה גורם לי להרגיש טיפשה או חסרת השכלה וכד', אפילו שאני חכמה (ובעברי מאלו שלמדו בכיתות מחוננים וכו'), ואפילו שאני יודעת שאני קולטת דברים מהר ויכולה ללמוד הכל (אולי חוץ מפיזיקה שתמיד הסתבכתי איתה אבל עברתי גם את זה). 

כנראה שאני צריכה לעבוד פחות ולהתחיל לראות טד או משהו כדי להיות יכולה לספר לאנשים דברים מעניינים ולא בהכרח חשובים ולהרגיש שיש לי יכולת לנהל סמולטוק ולא רק שתיקות מביכות. 

מדי פעם עולים לי זכרונות מסבא שלי. הפעם זה היה משהו שלו שהוא נתן מתנה והחזירו לנו אותו עכשיו, בלי סיבה אמיתית, שנים אחרי שנפטר. אני חושבת שמי שהחזיר את החפץ יחד עם כמה דברים נוספים, החליט לחלק את החפצים שלו בעודו בחיים. בדיוק נזכרתי בחפץ הזה באותו שבוע ואז פתאום הוא היה מולי. העברתי אותו הלאה למישהי שידעתי שהוא היה שמח שהיא תקבל את זה.

עוד מעט יום ההולדת שלו ויש בי דחף לעלות לקבר, שזה משהו שעשיתי רק פעם אחת מאז שנפטר. אין לי סנטימנטים מיוחדים לקבר שלו או לקונספט בכלל, אלא יותר ההרגשה הסימבולית שאני צריכה לנתק את עצמי מדברים אחרים ולהתחבר אליו, ואולי יותר קל לעשות את זה כשאני במקום שכל כך לא מדבר אליי והקבר שלו הוא החיבור היחיד שיש לי למקום כזה.

אני לפעמים יכולה לדמיין את הקול שלו, זוכרת בדיוק איך הוא נשמע, את הצחוק שלו, את התספורות, ההליכה, איך הרגשתי לידו. תמיד היה לי חיבור אליו, אבל אחרי שנפטר, אפילו כמה שנים אחרי, פתאום החוסר שלו הפך גדול יותר ומשמעותי יותר. רגעים שבהם הייתי רוצה שידריך אותי, דברים שהייתי רוצה שיראה.

אני מקווה שהוא גאה בי מהמקום שבו הוא משגיח עליי.  

מעטות הפעמים שחיזרו אחריי במובן המחוותי של המילה. לרוב הכרתי את הגברים שהכרתי בצורה כזו שמשהו נבנה או שהקשר הוביל מהר מאוד למיטה ולא היה זמן שבאמת איפשר את זה. אז היו כאלו שהשקיעו יותר ופחות בכל מיני מחוות במסגרת המפגשים, אבל זה כבר היה אחרי שהתחיל איזשהו קשר (מיני) כלשהו. 

אני שואלת את עצמי אם זה פשוט משהו שכבר לא כל כך קיים, או שזה פשוט לא היה קיים אצלי? 

היום נזכרתי בפרפרים בבטן בהתחלה שלנו. קשקשנו על סושי ועל זה שהוא רצה שיהיו לי מצבטים משרדיים (כאלה לערימות גדולות של דפים) ומפה לשם כשהיה בסושיה קרובה למשרד שלי הוא השאיר לי בבניין רול של סושי וקופסה עם מצבטים ואמר לי ללכת לקחת את השקית. זה היה לפני שנפגשנו. הרגשתי את הדופק בכל הגוף מהתרגשות. גם בפעם השנייה שבה השאיר לי בקופסה פלאג קטן. שיחקנו איתם לא מעט בהמשך בהוראות מרחוק. 

נזכרתי בזה ותהיתי למה בעצם לא חיזרו אחריי יותר גם בצורה כזאת. זה לא החפצים או הכסף שהושקע כמו המחוות. מחווה יכולה להיות גם פתק או פרח מהרחוב או אפילו תמונה של משהו שצולמה במיוחד לשלוח אליי כדי שזה יגרום לי לחייך. רגע של מחשבה שהושקעה בי. אבל בהתחלה. לפני שהקשר מתחיל. משהו כזה שאומר "את מעניינת אותי ואני מוכן להשקיע. זה לא מובן מאליו שאת מדברת איתי לטובת הקשר הפוטנציאלי בינינו". 

אני מניחה שאני רוצה להיות מוקסמת. יש דבר כזה פרינס צ'ארמינג?

קראתי היום פוסט של מישהי בפייסבוק. מישהי שנשמעה ממש כמוני לפני x זמן. זה מדהים כמה שלאנשים שונים יש סיפורים כל כך דומים. באמת עולם קטן. כולנו "מיוחדים" אבל יש כמונו מיליונים. 

יש כל כך הרבה הרצאות על זה, כל כך הרבה מאמרים וכתבות של "10 טיפים ל..." או "איך לעשות ..." 

ואני באמת שואלת את עצמי - אדם חסר מוטיבציה יהיה חסר מוטיבציה גם לקרוא אותן. אדם שלא מצליח להניע את עצמו איזושהי סיבה לא ימצא את הפתרון בסדנה או הרצאה. הסבירות גבוהה יותר שאלה ייצרו אצלו תסכול. אז למה? ואיך כן מוצאים את הפתרון הפנימי הזה להגיע לשם?

כאב לי הראש והיה לי חשק להמבורגר.

נקרעתי בפילאטיס ובאוטו כבר דמעתי מהתסכול של השיעור (הבעיה בי, לא בשיעור).

ראיתי טלוויזיה והיה קטע עצוב שהשפיע עליי ועכשיו עצוב לי.

PMS קווים לקדמותו.