לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אי(נ)שם

לפני יומיים. 23 במאי 2020, 8:59

השארתי אצלך חתיכה מהלב שלי

אני רוצה אותה בחזרה

לפני שבוע. 18 במאי 2020, 21:37

בחום הזה יש תחרות קשה במיוחד בנוגע למה יותר כיף - להוריד חולצה+חזיה או להוריד את המסכה (אציין שאני עם המסכה רוב היום אז מבחינתי היא פשוט חזיית אף). 

 

ובנימה יותר נוגה 

לפני שבוע. 16 במאי 2020, 12:12

סבא שלי ז״ל היה יוגיסט. תמיד ניסה להנחיל לנו את החיבור לגוף, גוף-נפש, נשימות ומדיטציה. מתי שהיינו אצלו כשהיה מעביר שיעורי יוגה הייתי מצטרפת. 

בתקופות לחוצות הייתי עושה מדיטציה לפני השינה כמו שלימד אותי. הייתה גם תקופה שהייתי עושה סט תרגילים קצר. בשנים האחרונות אפילו שאני יודעת שזה עוזר לי, אני לא מוצאת את היכולת לשחרר את עצמי ולעשות את זה, להקדיש לזה את הזמן גם אם הוא קצר.

לפני כמה חודשים כשהתחלתי להתקדם בפילאטיס, בגלל הדימיון בחלק מה רגילים ליוגה, הרגשתי מאוד מחוברת למה שלימד אותי. השיעורים עשו לי טוב - לנשום, להזרים דם, גם אם קשה וכואב ואני מזיעה והכל, יש בזה סיפוק שלא חוויתי בספורט אחר. קל לי להתמיד ולגרור את עצמי לשם גם כשממש לא בא לי ללכת. 

לפני 3 שבועות בערך כתבתי כאן שחשבתי לנסות שיבארי. מאז עשיתי כבר פעמיים. כשהלכתי בפעם הראשונה החיבור היה למה שידעתי שאתחבר אליו - התהליך עצמו של הקשירה. השקט שנותן לי להסתכל על מישהו אחר עושה את האומנות שלו עליי. בשיחה איתו אחר כך השוויתי את זה לביקור אצל קוסמטיקאית או מניקוריסטית (או לחובבות הז׳אנר גם אצל הספר) - אני יושבת, מתנתקת מהעולם החיצון, ומרוכזת בזה שמישהו מפעיל עליי את האומנות/המקצועיות שלו והזמן עובר. זה יכול גם לכאוב אבל זה כחלק מהתהליך ויש בסוף תוצאה ששווה את זה.

אחרי הפעם השנייה, שבה הרגשתי שהצלחתי לשחרר יותר מבפעם הראשונה, יצאתי רגועה במיוחד. הרגשתי את ההשפעה גם בימים אחר כך. חזרתי גם לפילאטיס והשילוב בין השניים הוביל לשרירים תפוסים ותחושת סיפוק. ניסיתי להבין למה בעצם זה מרגיע כל כך ובצורה שונה מהמקצועות שציינתי קודם. הבנתי שזה כמו תרפיה. הקשירה מצריכה ממני להיות מרוכזת בעצמי ומחוברת לגוף. לנשום לתוך הכאב כדי שלא יכאב ולהרפות את השרירים כי כשהם מכווצים זה כואב יותר.  אני בעצם עושה דברים שעושים במדיטציה, ללא יכולת בריחה מהסיטואציה. במשך שנים אני חושבת על זה שאני צריכה להתחיל יוגה ומדיטציות כי זה עושה לי טוב, אבל לא סוחבת את עצמי לעשות את זה. כנראה שמצאתי את הדרך (העקומה) שלי להגיע לזה 😊 

אם לא הייתי יודעת איך שיבארי נתפס כלפי חוץ עם הבדסמ כנראה שהייתי מנסה להפיץ את הבשורה 🤣

לפני שבוע. 14 במאי 2020, 23:42

תקופה של שינויים מצד אחד וחזרה לדברים מפעם מצד שני. חזרתי לציורים, חזרתי לפנטזיות ולצורך לכתוב אותן כדי להירגע מהן. חזרתי קצת לחשק שהיה לי פעם, לרצון לחוויות חדשות, ללוליטה ולהענקה של דברים (לא פיזיים) ממני לחשובים לי. גם כשדברים  מתבלבלים לי בימים האחרונים או לא ברורים אני מצליחה לא להישאב לזה, משהו שלפני חודש היה גומר אותי רגשית/נפשית. 

 

חוץ מזה שמעתי היום שיר שלא שמעתי מלא זמן. היה כיף ובא טוב ☺️

 

לפני שבוע. 13 במאי 2020, 22:57

לוליטה - זה סוג של אופי? מיועד לפצות על משהו? מעיד על חוסר במשהו אחר? מנסה להבין מה הסיפוק שלי מלעשות את זה במודע או שלא. לפעמים גם במודע למרות שאין לי באמת סיבה או רצון לפתח את זה.

 

תמיד אהבתי בחורים שהיו גדולים ממני. בגיל 14 נפתחתי לעולם החיצון וזה ״החמיר״ והפערים הפכו גדולים יותר. היה לי אז מנטור שהיה גדול ממני בכ20 שנים ועשיתי כל שיכולתי לפתות אותו. טקסטים פרובוקטיביים ותמונות שכנראה היה עדיף שיעברו צנזורה. הוא מצידו עמד איתן בכל אלו מהחשש שבביצוע עבירת בעילת קטינה. היום, שנים אחר כך, הבנתי שהוא רצה, שתמיד היה עם צעירות ממנו, אבל החשש מזה היה גדול יותר והמקרה שלי (מבחינת גיל 16-17+-) היה קיצוני ולא הגיוני. עם זאת הקשר הפך להיות דואג וגם בשנים לאחר מכן כשכבר לא הייתי קטינה הוא עדיין נשאר כתומך רגשי מרחוק. הוא הכיר לי את לוליטה. 

מפה לשם הייתי הרבה לוליטה מגיל 14 ועד לפני כמה שנים. הוא שאל אותי השבוע אם אני עדיין מרגישה לוליטה לפעמים ועניתי שלא נראה לי. היום עשיתי את זה שוב. גבר שלפני מספר שנים הדליק אותי מאוד וזה התפספס והיום רודף אחריי בגלל הלוליטה שהייתי פעם וזרעה מחשבות מדליקות שהתעוררו אצלו במפגש פתאומי בבית קפה לפני כמה חודשים. היום חשפתי עוד דברים עליי שלוקחים אותי מאוד למקום המיני נקודה. נכון שאני לא מחפשת איתו קשר, אבל האם אני רוצה שזה יהיה כל כך שקוף וקל? סיימנו את השיחה ומבחינתו אני עולם שלם שהוא רוצה לגלות. מבחינתי איפשרתי sneak a peak שאני לא יודעת אם הוא אי פעם יוכל לממש. היה בזה משהו מהנה גם אם אכזרי כי זה סתם להדליק עוד על משהו שלא בטוח שיגיע. 

מה יוצא מזה? מפתיינות מוזרה שכזו..(אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה כשזה כל כך לפרצוף ונטול חן ותחכום)

 

לפני שבוע. 13 במאי 2020, 20:46

לכל משחק יש חוקים. אני משחקת נהדר לפיהם כשיש חוברת הוראות. יכולה לעקוב בדיוק אחרי מה שרשום. חוקי המשחק שבין אנשים... נכשלת שם כישלון חרוץ. אם אי פעם אביא ילדים אצטרך לשלוח אותם לחוג כישורי חברה, כי ממני זה בטוח לא יגיע ואת שרשרת האנטיפתיות המשפחתית צריך לשבור מתישהו. 

 

לפני שבועיים. 6 במאי 2020, 0:18

מה15.3 עד שבוע שעבר הייתי בחל״ת (קורונה וזה). 

היום היה לי יום חופשי אחד שהתחיל מוקדם בבוקר והסתיים עכשיו אחרי שהתחלף התאריך. הרגשתי היום בחופש יותר ממה שהרגשתי בכל התקופה הזו (שהיו לי בה לא מעט ימי מנוחה). היה לי יום מדהים שלא נופל מבחינתי מיום בילוי בחופשה טובה בחו״ל. בד"כ בשעה כזאת כל מה שאני רוצה זה לישון. עכשיו כל מה שאני רוצה זה שהיום וההרגשה הזו תמשיך.

לא היה לי יום כזה כבר כל כך הרבה זמן. לא זוכרת מתי פעם אחרונה הרגשתי כזו תחושה של חופש ואושר כמו היום. היה לי כיף מהרגע שקמתי ועד עכשיו. שמחתי להיות בכל מקום שהייתי בו ועם כל האנשים שהייתי איתם. שמחתי לנהוג עם מוזיקה בפול ווליום כמו שאני אוהבת, לרקוד ולשיר באוטו, ותמיד לעצור את המוזיקה כשזה מגיעים וזה איכשהו בדיוק לפני או תוך כדי (עוד) שיר שאני ממש אוהבת (בכל זאת פלייליסט שלי). 

מצד אחד לא בא לי לעבוד מחר, בא לי להמשיך את ההיי. מצד שני לא יהיה היי אם לא תהיה שגרה. 

מה שכן, לפחות חוזרת לעבודה פחות קליק שהיה תקוע ומציק בגב שניסיתי להיפטר ממנו חודשים. מי ידע שזה בסה"כ דורש להיות תלויה הפוך 🤣 

 

שני שירי הפינאלה של היום שלי, שהתנגנו להם ממש לפני שעצרתי את המנוע בפעם האחרונה להיום. שניהם מאוד אני, כל אחד מהיבט אחר (תמיד מוזמנים להציע לי sex-related-lyrics-songs לאוסף)

 

 

 

לילה מושלם 🥰

לפני 3 שבועות. 3 במאי 2020, 0:25

כבר יומיים נכנסת לשירוקלחת ולא מבינה מה השותפה שלי שמה שם שעושה כזה ריח טוב. יש ריח טוב וכל כך מזכיר לי משהו ולא מצליחה להיזכר מה. היום זה היכה בי - כשחפפתי השפריץ מלא שמפו על הווילון ושכחתי לנקות. כל החדר ריח של שמפו יקר ובינתיים לא זרקו אותי מהבית על השפרצת שמפו ואפיית עוגיות לתוך הלילה. 

So far so good

לפני 3 שבועות. 28 באפר׳ 2020, 17:43

לפני 4 שבועות. 27 באפר׳ 2020, 21:06

לפני שנה-שנתיים דיברתי עם לקוחה בשיחה מאוד פתוחה לא תמיד יוצא לי להיות לבד עם לקוחה בחלל, אבל באותו יום כן. היא בדיוק הייתה לקראת סוף לימודי NLP וגם עברה את התהליך בעצמה, ודיברנו על כל מיני דברים - בעיות שלה ושלי. כשדיברנו עליי דיברנו על עולם ההיכרויות - אפליקציות למיניהן ודייטים. אמרתי לה שקשה לי מאוד לקדם דברים כי אני ממש מפחדת מפגישות ראשונות. דייט ראשון מבחינתי זה דבר מפחיד, והאימה הכי גדולה שלי היא "ומה אם הוא ירצה לנשק אותי?" וכל עניין הנשיקה ראשונה עם מישהו ואינטימיות. וכשאני אומרת אימה אני מתכוונת לאימה. אם אני יוצאת לדייט (טרום קורונה וזה), זה יושב לי כל הזמן מאחורי הראש ואני בסטרס. עזבו את זה - אם הגעתי לדייט זה לגמרי לזרוק את עצמי למים ולהיות בחרדות בשעות לפני, תוך כדי ולפעמים גם אחרי. זה לא שאי פעם חוויתי דחייה בדייט, להיפך (במהלך החיים ברור שהיו מקרים שרציתי מישהו שלא רצה אותי, that's life). לרוב לא ידעתי איך לומר למישהו שאני לא בעניין וזה נע בין לפגוע במישהו, שתהיה התנפלות קלה (מילולית) עליי, גוסטינג שלי ומריחת הזמן עד שהבחור פשוט יבין בעצמו. רק לאחרונה הצלחתי לומר למישהו שאני לא בעניין ולעשות את זה בצורה יפה, מכבדת וטובה לשני הצדדים ומאז אני כבר מפשלת שוב.

 

אחד הדברים שהיא דיברה איתי עליו זה שלכל אחד יש דברים שיושבים לו בפנים, אפילו כשהוא לא זוכר אותם או לא מודע להשפעה שלהם. נתפסנו על עניין הנשיקה הראשונה - "תחשבי אם אי פעם הייתה לך חוויה שלילית, אפילו בילדות, שקשורה לנשיקה". חשבתי. בהתחלה צף הזיכרון הכי "עכשווי" - גיל 17, התנשקתי עם מישהו כי היה לי לא נעים ולא כל כך ידעתי מה לעשות ואיך לומר לא ושאני לא בעניין. נשיקה מזעזעת ומגעילה במיוחד שבה "הוטבעתי" בכמויות רוק שלא מביישות כלב מרייר במיוחד. זה היה נוראי ברמת להקיא. הגעתי הביתה, רצתי לצחצח שיניים, אני זוכרת שממש רציתי להקיא אבל לא זוכרת אם הצלחתי בסוף לעורר את רפלקס ההקאה לטובת העניין או לא, ומשם שתיתי צ'ייסר של משהו שהיה לאמא במגירה לטובת עוגות. ההורים שלי הבינו בערך מה קרה (והם לא בדיוק האנשים שאני משתפת. לא זוכרת מה הייתה התגובה). 

 

ניסיתי לחשוב עוד קצת, והזיכרון הבא היה כיתה ג'. היה לי חבר (בהגדרה התמימה של חבר ביסודי), והיינו "הזוג" הראשון של הכיתה. כולם ממש התלהבו, בעיקר כי הייתי חדשה יחסית בכיתה, זה בא עם מכתב אהבה שבו הוא שאל אם אני רוצה להיות חברה שלו, כתוב על נייר מכתבים כחול עם ציור של כלב חמוד, ומישהו שישב איתנו בשולחן חטף את המכתב וקרא. בהפסקה גררו את שנינו מהידיים והרגליים (באמת, פשוט הרימו וסחבו אותנו) כי רצו שנתנשק. עד היום זוכרת מה לבשתי באותו יום. לא רצינו והילדים מהכיתה לא עזבו אותנו. כביכול היה מצחיק והכל אבל לא באמת, וברגע שהצלחתי להשתחרר רצתי למורה התורנית ופשוט נעמדתי לידה עד סוף ההפסקה. היא כמובן לקחה את זה כמשחק של ילדים ולא התרגשה יתר על המידה. 

 

הזיכרון הבא היה כיתה ו'. בשלב הזה כבר היו הרבה זוגות וריקוד הסלואו הפך להיות מידיים מרוחקות לגוף צמוד והזוגות הפופולריים סיפקו בידור לכולם והתנשקו על השפתיים (עדיין לא התחילו אצלנו נשיקות צרפתיות וטוב שכך). היה לי חבר, זה היה די טרי, והלכנו למסיבה כלשהי בבית של מישהו/י מהכיתה (לא זוכרת בדיוק). היה ריקוד סלואו לזוגות והפעילו עלינו לחץ מטורף להצטרף, כי מה זה הדבר הזה שאנחנו חברים ולא רוקדים סלואו? סלואו זה "אין" ואנחנו לא אמורים לעמוד מהצד ולא לנצל את זה. אז רקדנו, גוף רחוק מגוף. ה"חברים" התעקשו שנתקרב ושוב לחץ "מתון" (לא זוכרת אם פיזית קירבו אותנו או לא). כמובן שלשנינו זה היה מוזר ולא נוח, אבל הרי בכיתה ו' אתה רוצה להיות מקובל ומגניב ולהיתפס טוב בעיניי ה"חברים" (בעיקר אם כמוני, אתה במשך שאר השבוע חווה אלימות/הצקות/איומים וכו'). משם הגיע הלחץ שלהם לנשיקה על השפתיים. לחץ מסיבי מצד כל הזוגות כי זה מה שעושים זוגות. בסוף נכנענו ללחץ החברתי והייתה נשיקה קטנה על השפתיים. שנינו הרגשנו עם זה מאוד לא בנוח. אני זוכרת ששיתפתי את בת דודה שלי (שגדולה ממני בהרבה) במה שקרה ושאני מרגישה רע עם זה ועם זה שעשיתי את זה. כשנפגשנו שוב בבית ספר זה היה מוזר לשנינו. אחרי שיחה סיכמנו שלא היינו צריכים לעשות את זה וזה אכן נבע מלחץ חברתי על שנינו ושלא נעשה את זה שוב. 

 

הזיכרון הבא לא עלה באותו יום אלא כשחשבתי על השיחה הזו בהמשך החיים. זיכרון מאוד פרוידיאני שגורר איתו היום תחושת בושה מההרגשה שהוא "לא תקין" אפילו שאני יודעת שפסיכולוגית זה שלב שילדים לפעמים עוברים. לא יודעת באיזה גיל זה היה, אולי גן חובה ואולי תחילת יסודי. אבא שלי היה זה שהיה מגיע הביתה להיות איתנו בצהריים, אמא עבדה עד מאוחר. באותו זמן לא ידעתי מה זה נשיקה צרפתית, בטח לא ידעתי שהיא עם לשון, וגם לא חשבתי שהיא עם השיניים כמו בשיר של בני. היא נראתה לי כמו נשיקת ואקום מוזרה. מתישהו דיברתי עם אבא שלי בסלון, בעמידה, ואמרתי לו שאני רוצה שהוא ינשק אותי כמו שהוא מנשק את אמא. לא הבנתי למה אותה הוא מנשק ככה ואותנו לא, ולמה הוא אוהב אותה יותר מאיתנו, הילדות שלו (זה היה מאיתנו כללי אבל מן הסתם דיברתי בשם עצמי ולא בשם אחיותיי). הוא ניסה להסביר ולא כל כך הצליח, שזו נשיקה שנותנים רק לאמא, ואני לא זוכרת מה בדיוק היה ההסבר שלו אבל אני לא השתכנעתי. עדיין לא נראה לי הגיוני (בדיעבד אם היה אומר לי שזו נשיקה עם לשון כנראה שהייתי אומרת איכס ומוותרת על העניין). אני זוכרת שהוא אמר לי שאסור ושזה לא מקובל ושאם השכנים יראו הם יזמינו משטרה, ואני זוכרת שניסיתי לקפוץ ולהרים ידיים להיתלות עליו (הוא כמעט 2 מ' גובה ככה שזה לא היה ריאלי בכל מקרה), וניסיתי לשכנע אותו שנסגור את התריסים ואז לא יידעו ולא יזמינו משטרה. לא יודעת איך בסוף הוא הוריד אותי מזה. מיותר לציין שזה זיכרון ממש מלא בושה ושמעטים האנשים בחיי שיודעים עליו.

 

(אגב, לאלו מכם שאולי תוהים וחושבים שיש סיכוי שהבדסמ הגיע משם, הרשו לי להניח את דעתכם שהוא היה קיים עוד לפני, בגיל גן טרום חובה אם לא לפני).

 

היום קשה לי בעולם הדייטינג. מצאתי את עצמי מתנשקת עם מישהו כי חשבתי שאולי זה יעורר משהו אצלי, כי ישבנו ודיברנו והוא לגמרי היה בעניין ואני פשוט לא, וקיוויתי שאולי אם אני "אשבור" את המחסום הזה אז משהו יקרה אצלי. הבנתי שזה לא עובד ככה וזה נגמר בגוסטינג מצדי. דייט אחר שגם בו ראיתי כמה שמצאתי חן בעיניו, בסוף הדייט החזיק לי את היד ונתן לי חיבוק ונזהר בעצם לא ללחוץ עליי, ואחר כך באמת שכל כך כל כך השתדל וניסה שוב וניסה לשמור על תקשורת והייתה לו סבלנות של שבועות לחכות למתי שאפגש איתו, ואני דפוקה ללא יכולת נפשית-רגשית לומר לו שזה לא. השבוע, קורונה סטייל, נפגשתי עם 2 אצלי בבית - הראשון לקפה כששנינו פשוט לא הצלחנו להעביר שום דבר "קריא" אחד לשני וזה יצא עקום לגמרי, והשני לארוחת ערב שבה סיים עם מבט מצועף ומאוהב וחיבוק שלא נגמר, הודעות מיד כשיצא מהבניין ומחמאות בלי סוף ביום למחרת, וזה למרות שכבר בתחילת הדייט אמרתי לו שדברים השתנו מאז שדיברנו לפני כמה שבועות ואני לא מעוניינת בקשר ולא מעוניינת ביזיזים אלא רוצה להיות עם עצמי כרגע. 

אני מניחה שאני לומדת את עצמי וזה ייקח לי עוד זמן. מקווה לא לפספס דברים טובים בדרך.