אי(נ)שם

רוב הזמן אני לא מרגישה את הגיל שלי והמספר רודף אותי רק בהקשר של ביציות מתפוצצות והעובדה שאני לא רוצה להביא ילדים לבד וכרגע אין בן זוג באופק (ולמרות הרצון הכללי, ב-90% מהזמן אני מרגישה שלא נכון לי שיהיה לי אחד כרגע). 
ואז מגיעים ימים קשים יותר, שבדרך כלל הם גם מגיעים בקבוצות, ואני מרגישה כמו מישהי בגוף של בת 80 שמזדקנת מנטלית מרגע לרגע רק בגלל המצב הפיזי. אחד המצבים הקיצוניים יותר שלמדתי על עצמי הוא שדלקת במפרק מסוים ממש מכניסה אותי לדיכאון כשהיא מתפרצת, אבל דיכאון רציני כזה, לא איזה דכדוך בקטנה. שמתי לב לזה בפעם הראשונה, אבל לא התעמקתי. בפעם השנייה המצב היה די גרוע ואז קיבלתי טיפול לדלקת ותוך יומיים, עם השיפור בדלקת, גם מצב הרוח השתפר פלאים. 

אז התקופה הזאת במגמת בדיקה איך אני משפרת את המצב, וזה מאוד לא פשוט. עוד מטלה לרשימה ארוכה. עוד משהו ללמוד ולהשתפר בו

לפעמים אני מספרת לו על הצלקות שלי. אלו של הנפש. על הרבה הוא כבר יודע, הרבה דברים שסיפרתי לו שלא דיברתי עליהם עם אף אחד למעט מטפלים/ות שהיו לי. מדי פעם עולים עוד דברים, האחרון היה הזיכרון הטראומתי של ניתוח בילדות (הניתוח היה בסדר, החוויה סביבו ממש לא). 

דברים מהילדות נחרטים. אני יכולה להרגיש אותם מהדהדים במשפחה גם היום. דברים שקבעו סדרי עולם בהתנהלות המשפחתית. דברים מהילדות של ההורים שלי שהשפיעו עליהם הלאה. 

לפעמים יש דברים שהייתי רוצה לכתוב פה, אבל אלה דברים שאם מישהו מהסביבה הקרובה במקרה יקרא הוא מיד יידע לזהות אותי וזה מבאס, כי אלה דברים שבאמת הייתי שמחה לפרוק. מצד שני אלה דברים שכנראה היו עצובים לקריאה, אז אולי עדיף ככה. 

זה שונה משנ"צ אמצ"ש. רגוע יותר, העולם בחוץ לא בטירוף של להספיק הכל. הרבה פעמים זו שינה שיש בה משהו מדיטטיבי על סף תקשור עבורי וגם החלומות שלי אחרים. היום, לזמן קצר, היה בחלום מישהו שלא ראיתי הרבה זמן וזה עשה לי נעים.  

חבל שאני צריכה לעשות דברים ולא יכולה להמשיך לעוד קצת זמן שנ"צ. אולי אח"כ, האובך הזה התיש אותי לגמרי. אני לא טיפוס של גשם אבל ממש מקווה שכבר יגיע וינקה את האוויר.

התקופה האחרונה מאתגרת. בחודשים האחרונים אין הרבה דברים שהולכים לי בקלות. הבריאות הפיזית והנפשית לא להיט, ולפחות חלק ממה שאני צריכה, מה שהכי הייתי רוצה כדי להתאפס רגע - לא אפשרי לי. 

אני מנסה לדחוף קדימה כשאני די באפיסת כוחות ועם מעט מאוד אמונה, ובעיקר עם הרבה בלבול ומחשבות וספקות לגבי המשך הדרך. 

אני עם תחושות אשמה על דברים שאני לא מספיקה או דברים שלא עושה מספיק כמו שהייתי רוצה. לעזור להורים בדברים מסוימים. זה לא שאני לא רוצה, זה שאני עייפה כל כך ויש ימים מעטים בחודש שבהם אני פשוט צוללת לבינג' על הספה ומתנתקת מהכל. 

אני רוצה זוגיות וזה כל כך רחוק ממני. אני כל כך לא מצליחה להתמודד עם עצמי כרגע שלהכניס לזה אדם נוסף יכול לערער אותי לחלוטין. כנ"ל חברים באופן כללי. לרוב אני בסדר לבד ולא מרגישה בודדה, אבל כשכן זה קשה, כי לרוב זה קורה בזמנים שגם אין לי מי שיהיה סביבי כדי לפחות להעמיד פנים שאני לא בודדה. 

יש רגעים שאני רוצה שמישהו יטפל בי ויטפל לי בהכל, אבל בתור מישהי שעושה ועשתה את זה עבור אחרים - אני לא רוצה שמישהו יחווה את זה ממני (עד שיגיע היום שאצטרך פיליפינית, בתקווה בשיבה טובה). 

בינתיים, מכריחה את עצמי לא ללכת לישון ב20:30 כדי שעוד אוציא משהו מהיום הזה. 

לילה בלי שינה. בטח השעון שלי יצעק גוועלד בשעה שבה אני אמורה לקום. לא ברור אם אלו הכאבים, הוירוס, הסטרס ממשהו מסוים שקרה במהלך היום, הסטרס מהמחשבה שבטח מתישהו תעיר אותי אזעקה אז לא לישון חזק מדי (יש לילות כאלה) או משהו אחר. לא ברור איך אעבוד היום.

On the bright side

מקדמת לאט ובזהירות את עניין הנטוורקינג אפילו שמרגישה אבודה. עדיף להתקדם באיזשהו כיוון מאשר באף כיוון. גם זה יוביל בסוף לאנשהו. 

הייתי צריכה לבחור בין להישאר בריאה ולא להיפגש, לבין מפגש ולקחת סיכון שאדבק. ברור שהלכתי על אופציה ב', אחרת לא היינו נפגשים כמה שבועות רצוף, וחבל, היה טוב ממש. 

גם לקחתי בחשבון שכנראה אגיב אחרת ומה שאצלו היה צינון יהיה אצלי קצת יותר גרוע, אבל באמת שהווירוס הזה הגזים איתי ומתיימר להתחרות בסימפטומי קורונה. וזה לא שיש טיימינג טוב להיות חולה, אבל זה באמת טיימינג גרוע. 

וזהו, אין פואנטה. 

אני זוכרת את היום שהיא נפלה אחרי שהייתה בשירותים ועזרתי לה לקום, בקושי רב בעצמי.

אני זוכרת את הסימנים שהיו לה מנפילות אחרות, כולה מסכנה ושברירית.

אני זוכרת שבכל בוקר הייתי מכינה לה את הלחם והחמאה עם הסכין, חותכת את הקשה אם זה לחם פרוס, ושמה לה מעט בטוסטר אותו או את החלה - מספיק זמן כדי שיהיה לה קל יותר  למרוח את החמאה, אבל שעדיין יהיה רך. 

זוכרת את השכנועים למים ולתה, רק שתשתה, ולהקפיד להוציא את התיון בזמן אחרת זה חזק לה מדי. גם את השכנועים לתרופות, ולהעיר אותה בזמן לתרופה של הבוקר. 

זוכרת שהעדיפה פתיתים על פני אורז, ועוף על פני בשר, ואת הביצה הייתי צריכה ללמוד להכין בדיוק כדי שהחלמון לא יהיה עשוי מדי כי אז היא לא אוכלת. 

זוכרת את הפיפי במיטה או במכנסיים, זוכרת את הריח של השתן כשהיה צריך לשכנע אותה להתקלח אחרי שחיממנו את החדר כי נמנעה מהמקלחת בגלל הקור. 

זוכרת את הבושה שלה כשהייתי צריכה לעזור לה להתלבש ואת הפעם ההיא ששלשלה ועזרתי למטפלת לנקות אותה ואת הרצפה. את כל הפעמים שמרחתי עליה משחות כשהתגרדה.

זוכרת את הקשיים שלה כולם.

ועדיין, למרות השנים הקשות של הסוף, כשאני עוברת בסביבת הבית שהייתה גרה בו, אני כל כך רוצה להגיע לשם ושהיא תהיה שם, מחכה לראות אותי בימים הטובים שלה, עם העיניים בורקות מאושר ומאהבה, שמחה לראות ולחבק ולשמוע. כשגם אם אין לי מה לספר אז לראות טלוויזיה ביחד. להתגעגע ביחד לסבא שאיננו והיה חסר לה (ולי) כל כך. למולל את העור המדולדל והזקן שלה כמו שאהבתי לעשות מאז שהייתי ילדה. 

והיום שניהם חסרים לי. זה בא בגלים. אני לא מצליחה להרגיש שעשיתי בשבילם מספיק, שהייתי שם בשבילם מספיק. במיוחד בשבילו, אבל אחר כך גם בשבילה. והגעגוע אליהם, לתחושה החמימה הזאת שהייתה אצלם בבית תמיד, להרגשה של חיבוק שלה, לפעמים מציף אותי. אנשים שידעו להציב גבולות ולאהוב ללא גבול ושהיו עבורי עוגן כשהייתי צריכה. המקום הבטוח שידעתי שתמיד יקבל אותי כשהרגשתי שלא תמיד יש לי מקום. הלוואי שבאמת יש המשך שבו הם נמצאים שם ביחד. 

אז הגדלתי קונקשנים פי 4 (אפילו קצת יותר) תוך כמה ימים.

מצד אחד זה לא קשה כשיש מעט, מצד שני זה קשה לי קונספטואלית.

מעבר לייאוש שהייתי צריכה לעבוד היום אחרי חופש אתמול, בשיחה עם מישהי מהעבודה בכלל רק אמרתי לעצמי כל הזמן כמה שאני צריכה להתפטר.

חבל שהשיחה הזאת הגיעה אחרי צהריים מענגים עם האורגזמה הכי ארוכה שהייתה לי עד היום (שהייתה ארוכה ממש ממש ממששששששש) ועשתה לי מועקה כזאת של אוף. 

הבנתי שאני צריכה בשר אחרי סקס טוב, ממש כזה המבורגר (עדיף צ'יזבורגר) איכותי וטעים עם משהו טוב בטלוויזיה. ההנאה מהסקס פשוט לא אותו הדבר בלי (נכתב כי היום אני "בלי").

התקלקל לי ויברטור שעד היום ניסיתי להשתמש בו רק פעם אחת, כך שבינתיים הוא יכול לשמש רק כדילדו. 

לא ברור לי למה, השבוע הגב שלי ממש מאיים להיתפס. מקווה שמה שעובר עליו יעבור. 

אני פה מדחיקה את העובדה שאני ממש חייבת לעבוד ונמנעת מהמשימות שלי. אמרתי כבר שאני ממש חייבת להתפטר?

התחלתי "לעבוד" בלהפוך את הלינקדאין שלי לפעיל. זה לא בא לי טבעי או נוח בכלל. ממש ממש לא. בכלל, כל הקטע הזה של הסבה להייטק זה ממש שינוי פאזה (ואני רק בהתחלה של לחפש). מונחים אחרים, תרבות אחרת, התנהלות אחרת. אני לא כזאת חובבת שינויים כך שזה קשה לי ממש ואני מכריחה את עצמי לעשות את הסוויץ' בראש. 

במקביל, אני גם מכריחה את עצמי לא להתפטר לפני שיש משהו אחר ביד. לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר, בא לי לשבור את הכלים. 

מרגישה שמעבר לעניין העבודה, אני ממש מחשבת מסלול מחדש אבל אני כמו על וייז בלי קליטה, מחכה לאיזה פס כזה של קליטה סלולרית להבין איזה כיוון כללי.