אי(נ)שם

צריך לעבוד בעבודה.
צריך לעבוד בלחפש עבודה חדשה.
צריך לעבוד בלחפש זוגיות.
צריך לעבוד בלשמור על הבריאות.
צריך לעבוד בלשמור על כושר.
צריך לעבוד בלהכין אוכל בריא, מזין ולא משמין.
צריך לעבוד בלשמור על קשר עם אנשים ולפתח קשרים חדשים.
צריך לעבוד בלהישאר מעודכנים בתחום שלכם.

לא חייבים, כמובן, אבל זה מה שקורה אם רוצים להגיע לאנשהו ולא נולדתם למשפחת מיליארדרים שמרעיפים עליכם הכל.

עייפתי. באמת. בא לי מלון הכל כלול, כולל עיסויים ובריכות חמות, במימון חיצוני בלתי מוגבל, עם פעילויות חברתיות לגיוון. אבל שכולם יהיו בסביבות הגיל שלי + עשור גג. בית אבות לא תופס. 

אחרי גמירה שלי שלא דרשה ממנו הרבה מאמץ לשם שינוי:
"זה היה ממש מינימום מאמץ בשבילך".
"הגיע הזמן באמת. בהתחלה עבדתי ממש קשה. לא אשכח שבאחת הפעמים הראשונות עבדתי ועבדתי ועבדתי והלכו לי כבר הידיים וכלום (פה כבר לא יכולתי להתאפק מלצחוק). היית כל כך רגילה לגמור עם הויברטור שלך שזה פשוט לא עבד. את יודעת מה הבעיה?"

"מה?"

"כשיהיה לך מישהו והוא יעשה לך ביד ותגמרי, הוא יחשוב שהוא כזה תותח. לא, הוא לא תותח, זה אני שעבדתי קשה בשביל זה. מה את צוחקת?"

"כי זה מצחיק, אבל זה נכון. תיקנת לי את הכוס"

את הסגרים של הקורונה העברתי בתל אביב. לאט לאט הרגשתי את העיר יותר אפורה ויותר חונקת.

רואה בטלוויזיה משהו שקשור לקורונה ולסגרים, ומרגישה ממש את הכיווץ הזה מאז. את המצוקה של תחילת המגיפה כשלא היה ברור איך נדבקים והיה צריך להיזהר מהכל. 

אולי זה לא אמור להפתיע אותי, אבל לא חשבתי על הקורונה כמאורע "טראומתי", ועם זאת - משהו מזה נחקק בצורה שונה מכל מה שהייתי יכולה לדמיין.

מה תרצו להיות?
באיזה גיל אמורות להיות תשובות?

שיר שאני תמיד מרגישה צורך להגביר בו את הווליום ולתת למוזיקה לעטוף אותי. מעבר למילים, המלודיות שלו ממש נוגעות בי. שמעתי אותו לפני כמה ימים ותקוע בראש מאז..

לפני הרבה שנים התחלתי ללמוד מקצוע מסוים ופרשתי. גם כי זה היה קשה, אבל זו לא הסיבה העיקרית אלא רק קשור אליה. עשיתי הרבה בשביל להגיע ללמוד אותו. באמת המון. חשבתי שכבר כתבתי על זה כאן בעבר אבל אם כן, זה היה מזמן מדי כדי לאתר, במיוחד כי אני נוטה לא להשתמש בכותרות. 

אני זוכרת את הרגע שישבתי בכיתה, אני זוכרת את האולם, אני זוכרת שהקשבתי לשיעור ואז הגיע זמן לשאלות או שאולי סטודנטים פשוט התחילו לשאול ספונטנית אחד אחרי השני, ככה 2-3 סטודנטים. אני זוכרת את האזור שבו ישבתי בכיתה. היו לי קשיים גם ככה - נכשלתי באחד הקורסים הבסיסיים, מה שהיה עתיד לשבש לי לגמרי את כל השנים קדימה, הייתי צריכה לעבוד כמה שיותר כדי שיהיה לי כסף כי לא יכולתי לבקש עוד מההורים, היו ימים שהרגשתי קשיים חברתיים, ובנוסף לזה הלימודים היו פשוט קשים ואני לא ידעתי איך לשבת וללמוד (בתיכון הייתי מאלו שלא צריכים ללמוד, וזה היה לפני שאובחנתי עם הפרעת קשב וקיבלתי מרשם לתרופות שיעזרו לי בעת הצורך, ולא אכנס פה לסיבות למה לא אובחנתי). 

ישבתי שם והקשבתי לסטודנטים שואלים שאלות. הם לא שאלו על דברים שלמדנו בשיעור, בקורס או בתואר. הם שאלו על דברים "מהעולם האמיתי", משהו שקשור לאיזה מאמר שקראו או על דברים יישומיים שהם מכירים. הקשבתי וזה היה כמו אגרוף בבטן. שאלתי את עצמי "למה אני לא ככה? אם אני לא ככה, אולי זה לא מעניין אותי מספיק? אולי עצם זה שאני לא בודקת, חוקרת, מתעדכנת בתחום וקוראת עליו - זה אומר שזה לא באמת מעניין אותי כמו שחשבתי כל החיים? אפילו שהתחום נשמע לי מעניין בכל הזדמנות שהוצג בפניי? ואם ככה, האם אני באמת אמורה להשקיע עכשיו עוד x שנים קשות כדי ללמוד אותו?" 

הרגע הזה היה ההתחלה של סוף הלימודים האלה. יחד עם שאר הדברים ועוד כמה, זה סגר את הגולל עליהם. לפעמים יש לי תחושת החמצה, לפעמים בא לי להתחיל מחדש, היו פעמים שחלמתי על זה בלילה. כשפרשתי הייתי במצב נפשי בין הגרועים בחיי, אם לא הכי גרוע. הרגשתי שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים, שהדבר שאליו הייתי מוכוונת מכיתה ו' כבר לא קיים והייתי אבודה. האמת, שמאז ועד היום זו התחושה שלי, ורק בשנה האחרונה מצאתי משהו שמדבר אליי וארצה ללמוד בהמשך ובכיוון אחר לגמרי, וכרגע זה לא ריאלי ואצטרך לחכות עם זה כנראה כמה שנים. 

בהיבטים מסוימים אני מחשיבה את עצמי אדם סקרן. אני תמיד שמחה ללמוד דברים, אם יש משהו ששואלים אותי ואני לא יודעת אני תמיד אשאף לבדוק ולדעת. אני נהנית לקרוא כתבות מעניינות (לא חדשות). אבל הסקרנות ההיא שלא הייתה לי ולכן פרשתי - זה משהו שאני לא הצלחתי עד היום לפתח. אני מנסה להתאמן על זה בהקשבה לפודקאסטים למשל, או קריאת פוסטים עם תוכן היסטורי/ מדעי וכו'. ועדיין, לא מגיעה למקום שבו הייתי רוצה להיות, ובעוד שזה חסר לי בראש, זה לא חסר לי בבטן. היא אדישה, הבטן שלי.

צריכה שיחזרו הימים שבהם יש בה רצון.

הייתי אמורה להרגיש שסיימתי פרק והנה כל החיים לפניי.

במקום, אני מרגישה שסיימתי פרק וכבר פספסתי את הרכבת ועכשיו אני מנסה נואשות לרוץ לאורך המסילה בלי סיכוי להשיג אותה.

לא ציפיתי להרגיש כל כך אבודה 😞