אי(נ)שם

מרגישה שהרגשות שלי נעים באיזשהו מעגל ספציפי בשבועות האחרונים, ומצד שני גם מרגיש שהם בכל המקומות במקביל וכל פעם מתפזרים ביניהם וחוזרים חזרה.

השולט שלי שאני אוהבת, שמקבל את כל מה שעובר עליי בימים האלה ודואג ומכיל. שאני מתגעגעת אליו כל הזמן. שאני צריכה את הזמן איתו שבימים כאלה באמת הופך להיות אוויר לנשימה.

הדאגה להוא שבעזה, שבכלל אנחנו לא בקשר ביום-יום אבל תמיד יהיה לו מקום אצלי בלב ולא יכולתי שלא לדבר איתו, בידיעה שמתישהו הטלפון יהיה מנותק ורק אחכה לרגע שהוא יהיה מחובר שוב לדעת שהוא בסדר.

ההוא שעושה לי נעים ומספק עוד הקלה ונחמה. 

ויש גם את הדברים האחרים - הקושי בלשמור על קשר עם החברות כי קשה להתמודד עם הכל, האנשים שאנחנו מכירים שנמצאים בכל מיני קווים ואני מקווה שכולם יחזרו בשלום, הלחץ בעבודה שבכל פעם שאני לא מבינה איך הוא כזה גרוע - מוכיח שיכול להיות עוד יותר גרוע, התחושה הנוראית הזאת שהכל בבלגאן, הפחד ממה שיהיה במדינה, ההרגשה שאני לא עושה מספיק או אולי בעצם לא עושה כלום. 

כששירתתי בצבא נראה לי הגיוני שלכל אחד יש את התפקיד שלו ומי שצריך להילחם נלחם.
היום, כל המילים היפות שלנו על נחישות, גבורה ועוד ועוד לא מצליחות למסך את ההרגשה הזאת שמדובר בילדים בני 20 שנהרגו כדי לשמור עלינו, שמדובר בילדים בני 20 שרואים חברים שנהרגים בקרב ואמורים למצוא את הכוחות שלהם כדי להמשיך ולהילחם כשהם עדיין לא הספיקו כלום בחיים ופתאום "למות בקרב" הופכת להיות אופציה מאוד ריאלית. מדברים על זה שיש שם ניתוק, יצר הישרדות אולי, אולי אפילו נקמה. אבל מתישהו זה בטוח מחלחל. 
ויש את אלה שזה קרה להם בגיל 20 או קצת יותר מאוחר במילואים, ומוצאים גם מזה וגם מהפרספקטיבה של החיים את הכוחות להמשיך ולהילחם כמו טובי האנשים שיצאו לדרום להגן על היישובים בלי שבכלל קראו להם. 

ולי קשה רק מעצם המחשבה שיש אנשים שצריכים לחוות את הדבר הזה. שיש ילדים שאי אפשר לשמור עליהם בפצפצים ורק לתת להם לחיות את החיים שלהם. אבל מנקודת המבט של אותו ילד - כנראה מזל שכשאתה בגיל צבא ומתגייס כמו כולם ויש גאוות יחידה וסיפורי גבורה - אתה בכלל לא חושב על ההשלכות. לא באמת. כי אתה ילד, וכל הפרספקטיבה שונה לחלוטין מזון של המבוגרים שרוצים רק לשמור על הילדים. 

כמה שזה כיף לי ללטף אותך, לראות אותך נהנה, מתמסר לזה, נרגע, מתפנק. כמה שאוהבת לגעת בך. 

צריכה זמן בועה שלנו.

יאללה, אמן שנהיה כבר אחרי המלחמה הזאת. נכון, יש הרבה שיקום ושום דבר לא יעלים את הזוועות שקרו פה, אבל אני כבר רוצה את היום שאחרי, בתקווה עם פתח לעתיד שונה.

מאחלת לעולם שנמצא דרך לשנות דברים ולא בדם.

או יוגורט

ואז רפלקס הקאה

כל הזין..

אבל איפשהו באיזו מערכה אמצעית:

וכן, היה סקס.

יודעת שדאגתם.

ולמי אכפת שזה כנראה עוד שעה..

זה עדיין תירוץ

ספאנקים

אצבעות

וקינוח

בא לי שהמציאות תהיה אחרת.

את חלקה אני בטוח יכולה לשנות.

אולי את כולה?

או שהכל קבוע מראש?

מה שבטוח הוא שברמה אובייקטיבית החיים שלי לא רעים. אין לי מה להתלונן. אבל אני פולניה, להתלונן זה כיף לי.

הגברים מהשנים האחרונות עוברים לי בראש לאחרונה. לא כולם, יש כמה שלגמרי היו חסרי חשיבות. גיליתי לאחרונה שאחד מהם התחתן וזה קצת הפתיע אותי אבל גם קצת לא, כי זה היה צפוי שאם הוא ימצא מישהי ש"תתפוס אותו" זה כבר יהיה לחתונה (אחרי שנים של מרתון זיונים). 

בכלל, יש משהו מוזר בזה שמישהו שהיה יזיז שלך או משהו כזה פתאום מתחתן, במיוחד אם זה קורה ממש אחרי שחתכתם. היו לי שניים כאלה, שחתכתי כי התחילו רגשות מהצד שלי ואז הם הכירו את זאת שהתחתנו איתה. ועוד כמה שנכנסו לזוגיות ממש אחרי. זה גורם להרגשה כזאת כאילו מסתובבת עלייך איזו "קללה" כזאת שהתפקיד שלך הוא להיות הזיון שאחריו יש זוגיות אבל לא הזוגיות עצמה. וזה כבר לא משנה אם רצית או לא רצית זוגיות עם אותו בחור, זה פשוט מצב שכזה.

ואיך בכלל הגעתי לזה? לא יודעת. אולי החלום מהלילה. אולי ההודעות שבמקרה נתקלתי בהן עכשיו בארכיון. אולי זה הדיכאון הזה שעושה חשק לסקס-דיכאון שאני ממש רוצה אבל אני גם בעצם ממש לא רוצה לשכב עם אף אחד והעיקר שההגיון חוגג פה.

משהו כזה ביני ובין העולם יצא מסנכרון. יש כמו איזה דיליי או קצר. הדברים לא זזים ביחד נכון. אני מרגישה שקורים דברים ואני לא מצליחה להתאים את עצמי למה שקורה סביבי. משובש לי, ולא לטובה אלא לבלגאן בראש. 

שמישהו יסדר את זה בחזרה בבקשה. בתודה, ההנהלה.