אי(נ)שם

מסיבות לא סיבות הזמנתי כרטיס בשישי לפני חודש ובראשון יומיים אחר כך כבר הייתי על המטוס. 

לא יודעת למה, התאהבתי במראה של בניין הפרלמנט מעבר לדנובה. מרגישה שכל התמונות חוטאות למציאות ובטח לתחושות שהמראה עורר בי.

זכיתי לראות עוד הרבה דברים יפים, אבל ללא ספק אני אשמח לחזור לשם לפרלמנט על רקע שקיעה.

ההוא חיכה עם כלובון כשנכנסו.

בזמן שירדתי לשולט שלי, זיינתי להוא את הפה עם דילדו.

בזמן שאני והשולט התנשקנו והתמזמזנו, ההוא "ירד" לי לרגל.

בזמן שהשולט שלי זיין אותי מעל הפרצוף שלו, אני "זיינתי" את ההוא עם פלאשלייט.

אחרי שהשולט שלי גמר ומרח עליי את הזרע, נשכבתי על ההוא עם החזה המלוכלך בכל טוב, ואחרי שלכלך את האצבע וקרא לזה "פיכסה", צחקתי. אי אפשר להכחיש את הזקפה בזמן שאני שוכבת מעליו עם "פיכסה" של גבר אחר.

לאחרונה אני מחפשת כיוון. עלו כמה רעיונות ויש בי רצון להתחיל משהו חדש. מצד שני יש דיכאון שמוריד אותי למטה כבר חודשיים +. 

משתדלת להחזיק בתוך המאבק הזה שרק אדם שחווה דיכאון יכיר. מאבק שקוף, כי כל כך הרבה פעמים מצליחים לשחק כלפי חוץ כאילו הכל בסדר - בעבודה, מול המשפחה וכד'. אולי אם גרים עם המשפחה הם ישימו לב וגם אז לא בטוח. אני לא חושבת שההורים שלי יודעים מה רמות הדיכאון שהגעתי אליהן בחיי. 

כבר הספקתי לעשות הרבה נזק בחודשיים האלה ועכשיו מנסה במקביל למאבק בעצמי לבנות את הדברים מחדש. זה לא פשוט, וזה הזוי כי כמה "קל" היה להרוס. 

אני חושבת שאני מתחילה לכוונן את עצמי לדרך שידעתי שאני אגיע אליה אבל חשבתי שזה יהיה בשלב מאוחר יותר בחיים. הסקרנות שלי נמצאת במקום אחר.

במקביל, מבקשת לי זוגיות. אחת טובה כזאת שתשאיר לי מקום להתפתח ולגדול.

אני אוהבת אותך ותודה עליך ועל זה שאתה פה ובחיים שלי ❤️

מפחדת שבסוף זה

יהיה החיבוק שלי..

התנשקנו הרבה. בחיים שלי לא התנשקתי ככה כל כך הרבה עם גבר. היו הרבה דברים טובים במפגש הזה, אבל אם אני צריכה לתאר אותו במילה - זה לגמרי נשיקות. המון נשיקות, טובות, מסונכרנות, שעושות חשק לעוד. זה ממש הרגיש שמשהו שם התפתח, וזה כיף לדעת שעוד יש לנו הרבה לאן. זה כיף לפעמים להרגיש את הצורך שלך בי כמו שאני צריכה אותך כל כך. זה כיף לדעת שנעים לך איתי ושאני עושה לך טוב. אני רוצה עוד הרבה כזה ועוד הרבה ממך ושנמשיך ככה עם כל הטוב שהקשר הזה נותן לשנינו. 

אני רוצה לפעמים שיהיה לי מה לכתוב.
שיהיה לי משהו לכתוב כמו הסיפורים שאני אוהבת לקרוא. יש כאן כאלה שבאמת כותבות מהמם. שהן מתארות דברים שגם אני מרגישה ולא יודעת לבטא פה, או דברים שהייתי רוצה להרגיש או להיות. אני בטוחה שלפעמים הכתיבה יפה יותר מהמציאות, ועדיין לקרוא אותה עושה לי חשק. 

ניסיתי לכתוב על חוויה שלנו לפני כמה שבועות. לא הצלחתי. כתבתי אבל זה לא היה זה. קראנו את זה שנינו והוא אמר שאם אחליט לפרסם הוא יגיד לי מה מפריע לו. אמרתי לו שלא פרסמתי כי הרגיש לי לא נכון. הסברתי שהרגשתי שזה יותר מדי נכנס למשהו פרטי שלנו והוא אמר שזו גם הייתה ההרגשה שלו. אז החוויה הזאת נגנזה לה בין הטיוטות של הבלוג. 

זה קצת עצוב שחוויות כאלה נגנזות. שאני לא כותבת אותן בשום מקום. רגעים כאלה יפים שלנו. רגעים שיש בהם את המהות של הבדסמ שלנו. אנחנו באמת עוברים המון דברים כזוג. קצת יותר משנה וחצי וזה מרגיש שהקשר כל הזמן דינמי גם כשלכאורה הוא לא. אולי אלה החיים שלנו מחוץ לקשר שמושכים כל אחד לכיוון אחר וגורמים לזה שהקשר כל הזמן צריך להתאים אליהם ולכן משתנה בלי הפסקה. אולי זה השיח המאוד פתוח בינינו - גם עלינו, על הקשר שלנו. אולי זה בגלל שאף אחד מאיתנו לא רוצה ולא מוכן לוותר על הקשר הזה או חלקים שבו גם כשקשה, ואנחנו נוכחים שם ומתמודדים יחד עם מה שמגיע ומה שעולה. 

אני מקווה שיהיו לנו עוד הרבה חודשים ושנים כאלה יחד. שנמשיך לפתח את זה ולגלות את עצמנו שם. יש לנו עוד הרבה לאן להגיע ❤️

משתדלת שלא ליפול למקום הזה. אני יכולה לקטר, להתלונן, לבכות, ליילל, להתמרמר, אבל עדיין יש פער בין כל אלה שבתוכם אני עדיין בהרגשה של "קצת וזה עובר" ובין מצב של רחמים עצמיים ובור שמרגיש שאין ממנו מוצא מהמרמור. 
השבת הזאת קצת קשה לי. עוד מכה כואבת בכנף. כזאת שאין לה תיקון. המון רגשות אשמה. המון סטרס. השבת הזאת קשה לי שלא להישאב לבור הרחמים העצמיים. אני יודעת שאין ברירה ואסור להיכנס לזה גם כשקשה, אבל הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך על סף התהום הזאת.

הולכת "לחברה" - עושה סקס, רואה נטפליקס בכפיות, מקבלת פוט פטיש וירידות.
הולכת לחברה - מדברות על איך מפסטרים ביצים.

עוד צעד.
קטן.
בלתי נראה.
כזה שהייתי צריכה לעשות מזמן ולא לשכנע את עצמי שזה בסדר ככה.
זה עוד רחוק ממושלם, אבל זה משהו.