אי(נ)שם

אני רוצה לפעמים שיהיה לי מה לכתוב.
שיהיה לי משהו לכתוב כמו הסיפורים שאני אוהבת לקרוא. יש כאן כאלה שבאמת כותבות מהמם. שהן מתארות דברים שגם אני מרגישה ולא יודעת לבטא פה, או דברים שהייתי רוצה להרגיש או להיות. אני בטוחה שלפעמים הכתיבה יפה יותר מהמציאות, ועדיין לקרוא אותה עושה לי חשק. 

ניסיתי לכתוב על חוויה שלנו לפני כמה שבועות. לא הצלחתי. כתבתי אבל זה לא היה זה. קראנו את זה שנינו והוא אמר שאם אחליט לפרסם הוא יגיד לי מה מפריע לו. אמרתי לו שלא פרסמתי כי הרגיש לי לא נכון. הסברתי שהרגשתי שזה יותר מדי נכנס למשהו פרטי שלנו והוא אמר שזו גם הייתה ההרגשה שלו. אז החוויה הזאת נגנזה לה בין הטיוטות של הבלוג. 

זה קצת עצוב שחוויות כאלה נגנזות. שאני לא כותבת אותן בשום מקום. רגעים כאלה יפים שלנו. רגעים שיש בהם את המהות של הבדסמ שלנו. אנחנו באמת עוברים המון דברים כזוג. קצת יותר משנה וחצי וזה מרגיש שהקשר כל הזמן דינמי גם כשלכאורה הוא לא. אולי אלה החיים שלנו מחוץ לקשר שמושכים כל אחד לכיוון אחר וגורמים לזה שהקשר כל הזמן צריך להתאים אליהם ולכן משתנה בלי הפסקה. אולי זה השיח המאוד פתוח בינינו - גם עלינו, על הקשר שלנו. אולי זה בגלל שאף אחד מאיתנו לא רוצה ולא מוכן לוותר על הקשר הזה או חלקים שבו גם כשקשה, ואנחנו נוכחים שם ומתמודדים יחד עם מה שמגיע ומה שעולה. 

אני מקווה שיהיו לנו עוד הרבה חודשים ושנים כאלה יחד. שנמשיך לפתח את זה ולגלות את עצמנו שם. יש לנו עוד הרבה לאן להגיע ❤️

משתדלת שלא ליפול למקום הזה. אני יכולה לקטר, להתלונן, לבכות, ליילל, להתמרמר, אבל עדיין יש פער בין כל אלה שבתוכם אני עדיין בהרגשה של "קצת וזה עובר" ובין מצב של רחמים עצמיים ובור שמרגיש שאין ממנו מוצא מהמרמור. 
השבת הזאת קצת קשה לי. עוד מכה כואבת בכנף. כזאת שאין לה תיקון. המון רגשות אשמה. המון סטרס. השבת הזאת קשה לי שלא להישאב לבור הרחמים העצמיים. אני יודעת שאין ברירה ואסור להיכנס לזה גם כשקשה, אבל הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך על סף התהום הזאת.

הולכת "לחברה" - עושה סקס, רואה נטפליקס בכפיות, מקבלת פוט פטיש וירידות.
הולכת לחברה - מדברות על איך מפסטרים ביצים.

עוד צעד.
קטן.
בלתי נראה.
כזה שהייתי צריכה לעשות מזמן ולא לשכנע את עצמי שזה בסדר ככה.
זה עוד רחוק ממושלם, אבל זה משהו.

אני קוראת את הפוסט. פוסט של מישהי שאני ממש אוהבת לקרוא. הפוסטים שלה תמיד מחרמנים כאלה. הדברים שהיא מתארת בקשר שלה די תואמים לדברים שאני רוצה בקשר שלי. הדברים שהיא מספרת עליהם, אלה הדברים שאני הייתי רוצה לתת לך. השליטה שהייתי רוצה לתת לך. 
הפעם, במקום להתחרמן אני עם דמעות תקועות בגרון. כל כך הרבה שאני רוצה לתת לך ולא יכולה. אני מרגישה שנכשלתי, שאני עדיין נכשלת. שאני לא מצליחה להיות הדברים שרציתי להיות, לא מצליחה לתת דברים שאני רוצה לתת. 

אתה מכיל, מבין, מקבל. אני כל כך אוהבת אותך. אני מרגישה שאני מקבלת ממך כל כך הרבה וכל כך הרבה טוב, ומרגישה שאני נותנת כל כך מעט. 

אני מדמיינת לפעמים סיטואציות שבהן ניפגש.

סתם במקרה.

כל אחת יותר מופרכת מהשנייה.

חסרות הגיון ולא-ריאליות ככל שיהיו, אני עדיין מדמיינת אותן.

אני לא יודעת לנחש אם זה יעשה לי סגירת מעגל כי לא ארגיש את המשיכה ההיא שהייתה, או שאני אתרגש ברמה שלא אצליח לדבר או לא אדע מה לעשות. 

מה שבטוח - אני אסמיק. אני אסמיק ואתה תראה, כי עליי אי אפשר שלא.

אני תוהה אם זה אחד הדברים שהיו לך כל כך קשים איתי. הקלות שבה אני מצליחה לבטא רגשות (במקרה הזה - מולך). אולי הדרמטיות שבה עשיתי את זה. כל הרגשות האלה מול אדם סגור ששומר הכל לעצמו.

היום אולי אתה כבר פחות סגור. אולי זה לפעמים גורם לי לחשוב שתחושות מפעם יורגשו אחרת ואולי פתאום תרגיש כלפיי שונה. זה משנה? לא יודעת. זה לא רציונלי. סתם אנושי. או לפחות כך נדמה לי.

"אולי את צריכה לשמוע שוב 'לא'".
"מה זה ייתן לי? אני יודעת ש'לא'. הדבר היחיד שזה יעשה זה להפריע לו בחיים ולהפיל עליו אחריות למשהו שהוא לא אשמתו".

ואני רואה אותו, את השולט שלי שאני כל כך אוהבת, יושב מולי ולא יודע איך לעזור או לנחם אותי, שיושבת מולו עם דמעות בעיניים על ההוא שאהבתי והלב עדיין מסרב לשחרר. זה יכול להיות לא-מורגש חודשים, ואז לחזור בבת אחת. המלחמה הכניסה איזשהו חשש ובסוף הבנתי שלמרות הדאגה עדיף שלא לשאול, במיוחד כי תמיד הייתה לי הרגשה שאני לא באמת מצליחה לדבר איתו, לא הצלחתי למצוא את הדרך. אז זה לא טוב לי וגם ממש לא טוב לו. ובכלל, אמנם אני דואגת אבל להרגיע את הדאגה שלי בלדאוג זה די אגואיסטי סך הכל. הוא קיבל את זה. ידעתי לבקש ולשאול אם זה בסדר. אבל בנקודה מסוימת הבנתי שזה כבר לא, גם בלי שיגיד. זה היה השלב שבו כנראה אין פנאי או רצון לאנשים שלא באמת חלק מהחיים שלו. אין את המקום הנפשי / רגשי שהגיע עם תחילת המלחמה, כשכולם גילו יותר חמלה והבנה כלפי כל העולם, וחלק מזה היה לתת לי את המקום לדאוג רק כי הוא יודע שהוא חשוב לי, לא משנה כמה זמן עבר. 

שמחתי שהוא נתן לי את המקום הזה. הערכתי אותו מאוד. לא מובן מאליו בכלל. לא בטוחה אם אני הייתי יכולה לעשות את זה בשביל מישהו. עכשיו זה כבר לא המצב ודברים השתנו וזה הכי מובן בעולם. 

אני לא יודעת למה פתאום זה קרה ככה. הדבר הראשון שהרגשתי זה שחסר לי הריח שלו. כבר מעל שנתיים אחרי הפעם האחרונה שנפגשנו. אחר כך חשבתי על הדברים שאני רוצה לשמוע, לדעת. שום דבר על מה שהיה והרבה על מה שיהיה. על הדברים הטובים, על השאיפות, על הרצונות. היום יש תקוות ורצונות מופרכים שאני מחכה שיעברו, שיסתיים הגל. 

אני חושבת שאחד הדברים הנחמדים בבלוג הוא אפשרות הבחירה. אדם יכול לבחור האם להיכנס לבלוג של מישהו ולקרוא אותו. זה נכון במיוחד כשמדובר במישהו שהיה/יש איתו משהו. בלשלוח הודעה אני לוקחת את זכות הבחירה, לפחות חלקית. אני לא רוצה לעשות את זה מתוך סטייט אוף מיינד כמו זה שאני נמצאת בו עכשיו. כשאני כבר שולחת הודעה אני רוצה שזה יהיה ממקום נקי ככל האפשר. לצערי עכשיו זה כבר לא אפשרי בשבילי, אני מעורבבת מדי עם עצמי.  

Be like

בתחילת השבוע הוא הביא לי מאפים מושחתים
בהמשך השבוע הבאתי לו בורקס שווה עבודת יד

הפוסט הקודם בנושא 🤪