אי(נ)שם

אני קוראת את הפוסט. פוסט של מישהי שאני ממש אוהבת לקרוא. הפוסטים שלה תמיד מחרמנים כאלה. הדברים שהיא מתארת בקשר שלה די תואמים לדברים שאני רוצה בקשר שלי. הדברים שהיא מספרת עליהם, אלה הדברים שאני הייתי רוצה לתת לך. השליטה שהייתי רוצה לתת לך. 
הפעם, במקום להתחרמן אני עם דמעות תקועות בגרון. כל כך הרבה שאני רוצה לתת לך ולא יכולה. אני מרגישה שנכשלתי, שאני עדיין נכשלת. שאני לא מצליחה להיות הדברים שרציתי להיות, לא מצליחה לתת דברים שאני רוצה לתת. 

אתה מכיל, מבין, מקבל. אני כל כך אוהבת אותך. אני מרגישה שאני מקבלת ממך כל כך הרבה וכל כך הרבה טוב, ומרגישה שאני נותנת כל כך מעט. 

אני מדמיינת לפעמים סיטואציות שבהן ניפגש.

סתם במקרה.

כל אחת יותר מופרכת מהשנייה.

חסרות הגיון ולא-ריאליות ככל שיהיו, אני עדיין מדמיינת אותן.

אני לא יודעת לנחש אם זה יעשה לי סגירת מעגל כי לא ארגיש את המשיכה ההיא שהייתה, או שאני אתרגש ברמה שלא אצליח לדבר או לא אדע מה לעשות. 

מה שבטוח - אני אסמיק. אני אסמיק ואתה תראה, כי עליי אי אפשר שלא.

אני תוהה אם זה אחד הדברים שהיו לך כל כך קשים איתי. הקלות שבה אני מצליחה לבטא רגשות (במקרה הזה - מולך). אולי הדרמטיות שבה עשיתי את זה. כל הרגשות האלה מול אדם סגור ששומר הכל לעצמו.

היום אולי אתה כבר פחות סגור. אולי זה לפעמים גורם לי לחשוב שתחושות מפעם יורגשו אחרת ואולי פתאום תרגיש כלפיי שונה. זה משנה? לא יודעת. זה לא רציונלי. סתם אנושי. או לפחות כך נדמה לי.

"אולי את צריכה לשמוע שוב 'לא'".
"מה זה ייתן לי? אני יודעת ש'לא'. הדבר היחיד שזה יעשה זה להפריע לו בחיים ולהפיל עליו אחריות למשהו שהוא לא אשמתו".

ואני רואה אותו, את השולט שלי שאני כל כך אוהבת, יושב מולי ולא יודע איך לעזור או לנחם אותי, שיושבת מולו עם דמעות בעיניים על ההוא שאהבתי והלב עדיין מסרב לשחרר. זה יכול להיות לא-מורגש חודשים, ואז לחזור בבת אחת. המלחמה הכניסה איזשהו חשש ובסוף הבנתי שלמרות הדאגה עדיף שלא לשאול, במיוחד כי תמיד הייתה לי הרגשה שאני לא באמת מצליחה לדבר איתו, לא הצלחתי למצוא את הדרך. אז זה לא טוב לי וגם ממש לא טוב לו. ובכלל, אמנם אני דואגת אבל להרגיע את הדאגה שלי בלדאוג זה די אגואיסטי סך הכל. הוא קיבל את זה. ידעתי לבקש ולשאול אם זה בסדר. אבל בנקודה מסוימת הבנתי שזה כבר לא, גם בלי שיגיד. זה היה השלב שבו כנראה אין פנאי או רצון לאנשים שלא באמת חלק מהחיים שלו. אין את המקום הנפשי / רגשי שהגיע עם תחילת המלחמה, כשכולם גילו יותר חמלה והבנה כלפי כל העולם, וחלק מזה היה לתת לי את המקום לדאוג רק כי הוא יודע שהוא חשוב לי, לא משנה כמה זמן עבר. 

שמחתי שהוא נתן לי את המקום הזה. הערכתי אותו מאוד. לא מובן מאליו בכלל. לא בטוחה אם אני הייתי יכולה לעשות את זה בשביל מישהו. עכשיו זה כבר לא המצב ודברים השתנו וזה הכי מובן בעולם. 

אני לא יודעת למה פתאום זה קרה ככה. הדבר הראשון שהרגשתי זה שחסר לי הריח שלו. כבר מעל שנתיים אחרי הפעם האחרונה שנפגשנו. אחר כך חשבתי על הדברים שאני רוצה לשמוע, לדעת. שום דבר על מה שהיה והרבה על מה שיהיה. על הדברים הטובים, על השאיפות, על הרצונות. היום יש תקוות ורצונות מופרכים שאני מחכה שיעברו, שיסתיים הגל. 

אני חושבת שאחד הדברים הנחמדים בבלוג הוא אפשרות הבחירה. אדם יכול לבחור האם להיכנס לבלוג של מישהו ולקרוא אותו. זה נכון במיוחד כשמדובר במישהו שהיה/יש איתו משהו. בלשלוח הודעה אני לוקחת את זכות הבחירה, לפחות חלקית. אני לא רוצה לעשות את זה מתוך סטייט אוף מיינד כמו זה שאני נמצאת בו עכשיו. כשאני כבר שולחת הודעה אני רוצה שזה יהיה ממקום נקי ככל האפשר. לצערי עכשיו זה כבר לא אפשרי בשבילי, אני מעורבבת מדי עם עצמי.  

Be like

בתחילת השבוע הוא הביא לי מאפים מושחתים
בהמשך השבוע הבאתי לו בורקס שווה עבודת יד

הפוסט הקודם בנושא 🤪

מרגישה שהרגשות שלי נעים באיזשהו מעגל ספציפי בשבועות האחרונים, ומצד שני גם מרגיש שהם בכל המקומות במקביל וכל פעם מתפזרים ביניהם וחוזרים חזרה.

השולט שלי שאני אוהבת, שמקבל את כל מה שעובר עליי בימים האלה ודואג ומכיל. שאני מתגעגעת אליו כל הזמן. שאני צריכה את הזמן איתו שבימים כאלה באמת הופך להיות אוויר לנשימה.

הדאגה להוא שבעזה, שבכלל אנחנו לא בקשר ביום-יום אבל תמיד יהיה לו מקום אצלי בלב ולא יכולתי שלא לדבר איתו, בידיעה שמתישהו הטלפון יהיה מנותק ורק אחכה לרגע שהוא יהיה מחובר שוב לדעת שהוא בסדר.

ההוא שעושה לי נעים ומספק עוד הקלה ונחמה. 

ויש גם את הדברים האחרים - הקושי בלשמור על קשר עם החברות כי קשה להתמודד עם הכל, האנשים שאנחנו מכירים שנמצאים בכל מיני קווים ואני מקווה שכולם יחזרו בשלום, הלחץ בעבודה שבכל פעם שאני לא מבינה איך הוא כזה גרוע - מוכיח שיכול להיות עוד יותר גרוע, התחושה הנוראית הזאת שהכל בבלגאן, הפחד ממה שיהיה במדינה, ההרגשה שאני לא עושה מספיק או אולי בעצם לא עושה כלום. 

כששירתתי בצבא נראה לי הגיוני שלכל אחד יש את התפקיד שלו ומי שצריך להילחם נלחם.
היום, כל המילים היפות שלנו על נחישות, גבורה ועוד ועוד לא מצליחות למסך את ההרגשה הזאת שמדובר בילדים בני 20 שנהרגו כדי לשמור עלינו, שמדובר בילדים בני 20 שרואים חברים שנהרגים בקרב ואמורים למצוא את הכוחות שלהם כדי להמשיך ולהילחם כשהם עדיין לא הספיקו כלום בחיים ופתאום "למות בקרב" הופכת להיות אופציה מאוד ריאלית. מדברים על זה שיש שם ניתוק, יצר הישרדות אולי, אולי אפילו נקמה. אבל מתישהו זה בטוח מחלחל. 
ויש את אלה שזה קרה להם בגיל 20 או קצת יותר מאוחר במילואים, ומוצאים גם מזה וגם מהפרספקטיבה של החיים את הכוחות להמשיך ולהילחם כמו טובי האנשים שיצאו לדרום להגן על היישובים בלי שבכלל קראו להם. 

ולי קשה רק מעצם המחשבה שיש אנשים שצריכים לחוות את הדבר הזה. שיש ילדים שאי אפשר לשמור עליהם בפצפצים ורק לתת להם לחיות את החיים שלהם. אבל מנקודת המבט של אותו ילד - כנראה מזל שכשאתה בגיל צבא ומתגייס כמו כולם ויש גאוות יחידה וסיפורי גבורה - אתה בכלל לא חושב על ההשלכות. לא באמת. כי אתה ילד, וכל הפרספקטיבה שונה לחלוטין מזון של המבוגרים שרוצים רק לשמור על הילדים. 

כמה שזה כיף לי ללטף אותך, לראות אותך נהנה, מתמסר לזה, נרגע, מתפנק. כמה שאוהבת לגעת בך. 

צריכה זמן בועה שלנו.

יאללה, אמן שנהיה כבר אחרי המלחמה הזאת. נכון, יש הרבה שיקום ושום דבר לא יעלים את הזוועות שקרו פה, אבל אני כבר רוצה את היום שאחרי, בתקווה עם פתח לעתיד שונה.

מאחלת לעולם שנמצא דרך לשנות דברים ולא בדם.