אי(נ)שם

כשיוצאת ממך הבראטית ואת מתגרה בו, אומרת דברים שאת יודעת שיעצבנו אותו בזמן ששניכם נשפכים על זה מצחוק, כי ברור מההתחלה למה זה יגרום ועדיין את "מטומטמת מספיק" לעשות את זה והוא סבלני מספיק לאפשר לך את מרחב ה"טמטום" שעוד תשלמי עליו.

וזה חזק ממך ואת לא מצליחה להפסיק. ושניכם צוחקים. את כי את לא מסוגלת לעצור והוא שרואה אותך מסבכת את עצמך עוד. 

ואז מגיע הרגע הזה שבו הוא מחליט שזהו ועוצרים. הגיע הזמן לשלם על מה שקרה פה. ואת מתחילה להתחנף ולהתחנן ולומר שלא חייבים כי זה היה בצחוק וגם הוא צחק, ואת מנסה ללטף אותו ולנשק לו את הידיים בתקוות שווא שזה יעזור. ואז הוא רוצה להתחיל ופתאום מתחרט ואומר שבעצם בשביל זה הוא צריך את היד השנייה. היא תתלבש ככה בול בזווית. 

ואת יושבת ויודעת שזה בא ומנסה להכין את עצמך ואת לא באמת תהיי מוכנה לזה. גם כשאת רואה שהוא מתכונן לזה מכל הלב..

כעבור שעה בשיחה

אני: "כמעט בכיתי מהספאנק הזה"

הוא: "גם אני כמעט בכיתי כי ראיתי שאת כמעט בוכה מספאנק אחד".

*בינתיים עברו יומיים ועדיין יש סימן 🙄

רגעים של געגוע שמלווים בתחושת אשמה.
רגעים של דחף לכתוב שאני מחניקה כי הדרך ידועה והתוצאה ברורה.
אומרים שהזמן מרפא הכל. אומרים שכשמישהו חדש נכנס לחיים אז שוכחים ממי שהיה/היו לפניו. זה כנראה עובד על רוב המקרים, אבל כנראה יש גם חריגים שאיתם זה עובד אחרת.
מדהים לי עם השולט שלי. כבר כמעט שנה. אני מסופקת, אני אהובה, הוא דואג לי כל כך, אכפת לו ממני, הוא באמת מדהים בכל מובן אפשרי. בא לי לקחת כל כך הרבה דברים שלמדתי ממנו ולשכפל לבן זוג עתידי, דברים שלא חשבתי שאצליח לקבל מגבר. 
ועדיין, גם כשאני במצב הזה, יש געגועים לדברים שהיו אפילו שהיה לי בהם כל כך הרבה חוסר. שלא היה בהם שביב קטנטן מהדברים המדהימים האלה שאני חווה היום. שבמקום לומר תודה ליקום על הגבר המדהים שאיתי, סבלתי ותהיתי מתי זה ישתנה ואקבל את היחס שאני רוצה, מתי הרגש מהצד השני יהיה דומה והאם בכלל. 
עבר זמן. הרבה זמן. יש בחיים שלי גבר מדהים. ועדיין - יש את הגלים האלה של געגוע שאני רוצה שייעלמו. 

מתגעגעת לתחושות מסוימות של חופש ושחרור.

בכלל, מרגישה שיש בתוכי הרבה געגוע להרבה דברים. 

קשה לי להרגיש שאני מאכזבת אותו.

היום עשיתי משהו שנתפס כמזלזל ממש. הפרעת קשב, הסחת דעת, היום היה לי קשה להתפקס באופן מיוחד, ואז זה פשוט קרה. התנצלתי שוב ושוב גם כשכבר אמר לי שעבר ונגמר. בשבילי זה לא. אני כל כך מתגעגעת אליו ומצליחה לפשל. 

אני מרגישה שאני תוקעת דברים שהוא רוצה שנגיע אליהם. קשה לי עם זה. אני יודעת שהוא יכול לקחת אותי לכל מקום, אבל הוא נזהר עליי ולא לוחץ. אני מודה לו על זה בלב, אבל גם מאוכזבת מעצמי שזה המצב. אני כל כך רוצה לתת יותר ואני פשוט עייפה מלהחזיק את הראש מעל המים.

אני אוהבת אותו כל כך. מעריכה אותו כל כך. ומרגישה שאני אמורה לתת יותר ולעשות לו טוב יותר ממה שאני עושה כרגע. אני מרגישה נשלטת גרועה. אני מסתכלת על עצמי מהצד ויכול להיות שבמקומו הייתי חושבת שאני זורקת זין. ואני לא. 

גלים של ימים קצת יותר טובים וימים שאני מרגישה שטבעתי בדיונה וקשה לי לזוז החוצה חזרה למעלה מעל הגבעה. 

שבוע שעבר:

"את יכולה לגמור אבל אני רוצה שתחשבי עליי"

"אני תמיד חושבת עליך"

"את לא חייבת תמיד לחשוב עליי. זה בסדר ובריא גם לחשוב על אחרים. הפעם אני רוצה שתחשבי עליי"

"אני מבינה אבל אני תמיד חושבת עליך. חוץ מהפעם ההיא שאמרתי לך עליה שזה התחיל מההוא ואז עבר אליך". 

ועכשיו אחרי שגמרתי פעמיים וחשבתי עליו, אני תוהה אם אני אמורה לפתח פנטזיות על אנשים אחרים "בכוח" או "במודע". אולי אפילו שחקני קולנוע. רק כדי לא לפנטז רק עליו כשאני גומרת. זה מוזר לי לחשוב על זה כי אני כל כך נהנית איתו ויש עוד כל כך הרבה שאנחנו יכולים לחוות וכרגע חי בדמיון שלי. 

אולי אם הנרי קאוויל לא היה תפוס הייתי מארחת אותו באיזו פנטזיה 🤔

אני מדברת עם הלקוח בעבודה ורואה את ההערכה שלו ואת זה שהוא מרוצה שאני שם. אני יודעת שהוא לא אדם שקל לרצות והצלחתי לעשות רושם טוב. 

בנסיעה הבוקר ראיתי פריחה צהובה מדהימה של עץ בכביש, ולקחתי את השנייה הזאת להתענג עליה. אני יודעת שפעם לא הייתי מקדישה לזה עוד רגע של תשומת לב.

סידרתי בלאגן של מישהי שנכנסה מזה למשבר. שמחתי שיכולתי לעזור לה ולשם שינוי לא הרגשתי שהייתה בי יוהרה בדרך.

אני נוצרת את הרגעים האלו.

הם עוצרים את העולם לרגע בשביל משהו טוב.

לצרף.

זה היה מאוד ספונטני.

לא יכולתי להסתכל עליו.

זה בכלל לא היה קשור אליו.

המחשבה שיש מישהו זר בחדר - פשוט לא יכולתי להסתכל עליו.

שמתי משקפיים כדי לראות אותו לשנייה לדעת מי מולי.

וזהו.

רק רציתי לקבור את הראש בביצים של השולט שלי ולהתחבא שם.

רציתי להתחיל לרדת לו ולהיות מרוכזת רק בו ולהתעלם מהזר הזה בחדר.

השולט שלי דיבר איתו, הוא היה שם על הרצפה ערום.

אחר כך השולט שלי התחיל להתעסק איתי בכל מיני דרכים ובנקודה מסוימת הזר החליט שלא מתאים.

הוא הלך ונשארנו אנחנו.

שמחנו שהלך.

וזה בכלל לא היה קשור אליו.

פתאום בנוכחות שלו שנינו רק רצינו להיות אחד עם השניה. 

אני נכנסתי למוד לא כל כך טוב. הייתה לי סערה בראש ועברו לי הרבה מחשבות. שיתפתי את כולן. גם כאלו שידעתי שהוא לא יאהב לשמוע. 

הייתי שם אבל ממש לא הייתי שם בראש. הראש שלי ריחף באיזה מקום לא ידוע, בליל מחשבות ובעצם אף מחשבה.

רציתי שהוא יחזור לתת לי ספנקים כמו בהתחלה. אבל גם לא רציתי לומר את זה.

התמקמתי עם התחת מולו מקופלת לכדור על המיטה על הברכיים.

הוא החליט לזיין אותי.

לא ידעתי איך זה ירגיש. לא חשבתי שהייתי מוכנה. באמת, בהתחלה הכוס שלי קצת לא שיתף פעולה והיה רגיש. 

חשבתי על זה שאני צריכה את הספנקים ההם כי אני צריכה שהוא יכניס אותי למוד של "שלו". אחרי שזיין אותי קצת פתאום הבנתי שבעצם דווקא עכשיו, כשהוא עושה מה שנראה לו ואני לא אומרת לו מה בא לי ומקבלת על מגש, דווקא עכשיו אני שלו. הוא משתמש. ואני כולי שלו. 

משם הכל השתנה. הכוס שלי השתחרר לגמרי בשבילו. התחרמנתי לגמרי מהזיון. מהספנקים תוך כדי. מהסיטואציה. 

הוא המשיך והגמיר אותי כמו שרק הוא יודע. נוגע לי במקומות בנשמה שגרמו לי להתפרק בבכי שכל כך הייתי צריכה להוציא. בכי שגרם לי לבוא אליו לחיבוק שיאסוף אותי בחזרה. 

הסקנו מסקנות לצירופים עתידיים ובעיקר - סיימנו שמחים מאוד על זה שהערב הסתיים בחיבור כזה מדהים בינינו. שזכינו לבלות את הזמן הזה יחד ולגעת במקומות שחיזקו אותנו עוד.

כשאת אומרת לשולט שלך דברים 

כל חודש מחדש

שלשניכם ברור שאת לא אמורה לומר

ולשניכם ברור שיכאב לך כי אמרת אותם

אבל את לא מצליחה להתאפק כי זה פשוט מצחיק אותך בטירוף

וזה מוד כזה

הורמונלי

טיזרי

חרמן

ורק בא לך שיזיין לך את הצורה 

אני זוכרת את עצמי בתור סוג של פייטרית. לא היה לי קל עם ההורים שלי בתור ילדה ונערה, אבל אני זוכרת שלא משנה כמה אמרו לי "למה (lema) את עושה...?", אמרו לי שלא אצליח או שאני סתם עושה/מסבכת או כל דבר אחר - תמיד הוכחתי אחרת. לא עניין אותי מה הם אמרו. הייתי מאוד נאמנה לעצמי ודברים שרציתי, וגם לכשלונות שלי ולדברים שלא צלחו. ידעתי לעשות אותם שוב מחדש בבטחון ולהצליח. 

נקודת השבר שלי הייתה בטכניון. ההתחלה הייתה מאוד אופיינית לי. התחלתי, הייתי עם קוצים בתחת, לא ממש קיבלתי את הסיוע שהייתי צריכה מהבית ונכשלתי. לקחתי סמסטר חופש והתחלתי מההתחלה. הרי כיוונתי את עצמי למקצוע הזה כל החיים, אני לא אעצור בגלל סמסטר לא מוצלח. לומדים מזה. 

הפעם עברתי את כל המקצועות חוץ מ1, חלק בטוב יותר וחלק פחות ועדיין לא אמרתי נואש. ידעתי שאני יכולה להצליח ושאשתפר. למרות כל הקשיים שלי מסביב. 

ואז הגיע הרגע הזה - זה שחילק לי את החיים לפני ואחרי והיה הסיבה העיקרית לפרישה שלי מהתואר, שעד היום גורמת לי לתהות אם עשיתי את הצעד הנכון ואם אולי היום אני יכולה גם למרות שמאוחר, אפילו שאני יודעת שלאותה נקודת זמן זה היה נכון לי גם מעוד סיבות.

ומה היה הרגע ההוא? 

ישבתי בכיתה בשיעור כימיה, מנסה להפנים מה שאני שומעת מהמרצה ושמחה שסה"כ אני מבינה מה שהוא מסביר, ואז סטודנטים אחרים איתי בשיעור התחילו לשאול אותו על דברים שהם קראו / שמעו בהקשר הזה וזה התפתח לשיח של שאלות. אני הייתי בין תחושה של "לא מבינה למה להעלות את הדברים האלה עכשיו" לתחושה העיקרית שעד היום זוכרת אותה בגוף - למה אותי זה לא מעניין ככה שאני אקרא על הדברים האלה בחוץ? למה זה נראה שכולם פה בכיתה כל כך מתעניינים בתחום בזמן שאני באתי ללמוד ולא חשבתי בכלל לקרוא או להרחיב או להתעניין מעבר על מה שקורה בתחום הזה בעולם? מה אני עושה פה אם אני ככה? אולי זה לא באמת מספיק מעניין אותי? אולי אם אני לא ככה אז בעצם אני לא בסדר ואין לי מה לחפש פה (כי זה לא שהתכוונתי להתחיל לחפש מאמרים לקרוא). 

ומשם מאותה נקודה הלימודים שלי הידרדרו. לבסוף ויתרתי על לגשת למבחנים של הסמסטר השני, לא טרחתי ללמוד אליהם גם. אני, שבטיסה לחו"ל לקחתי איתי מחשב ושיעורי בית להשלים בחדר במלון כדי להצליח לעמוד ביעדים שהם מציבים אחרי מה שהיה שנה לפני. 

אחרי שפרשתי נכנסתי לדיכאון רציני. במידה מסוימת גם אם היו הפוגות מאז ותקופות טובות יותר - זה היה מה שהכי פתח אצלי את הדכאון בחיים. אני מניחה שגם אם זה לא היה קורה אז זה היה מגיע איכשהו - בכל זאת כימיה של המוח. אבל תמיד משהו משם מלווה אותי. מאז הרבה יותר קשה לי להשלים משימות. לשכנע את עצמי לעשות דברים. מאז כל דבר שקשור בלימודים נורא חסר טעם בעיניי. אין לי יותר דרייב. אין לי שאיפות. יש לי רצונות אבל אין את המטרה הזו שאני מוכנה לעשות הכל בשביל להגיע אליה. איבדתי את הדבר הזה. החיים שלי מתקדמים ומדשדשים. לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות. אבל זה לא מי שהייתי. ולפעמים ממש קשה לי שאותה אחת הלכה לאיבוד, כי היה לי הרבה יותר קל והייתי במקום אחר אם הייתי מצליחה לגייס אותה שוב.

להיות חלשה, עייפה. מה עייפה, מותשת.

לדבר על צעצועים ופוט פטיש וכל מיני ובתכלס הכי מתחשק בעולם עכשיו מסאז' מכף רגל ועד ראש ומזמוזים נעימים ואז אורגזמה עם המג'יק ולמי בכלל אכפת מהאורגזמה שלו. 

אבל בפועל להיות כל כך עייפה גמורה אחרי שהתעוררת מחלומות טורדניים על העבודה בלילה פלוס איזה סיוט לקינוח ואת מבינה שהחרדות בועטות, וברור לך שגם השינה שנדמה לך שישנת כנראה לא הייתה ממש איכותית.

אז אין לך אפילו כוח לדבר עם הצעצועים הפוטנציאליים או באופן כללי להתייחס לאנשים. את מחריגה מזה אדם אחד ומגייסת את האנרגיות שאין לך להעמיד פנים מול שאר העולם. מפצה את עצמך באוכל ומטביעה את עצמך בעבודה כדי לא לחשוב על זה וקצת שונאת את עצמך אחר-כך. 

ועבר כבר די הרבה זמן מאז שהייתי במצב כזה, שזו נקודת זכות שהחזקתי עד עכשיו אבל גם באסה שזה קרה אחרי כזאת התקדמות. 

ועם כמה שלא בא לי כדורים אני גם שמחה שהם קיימים בשביל רגעים כמו היום שאני רק רוצה הפסקה ולישון רגועה.