אי(נ)שם

היכולת של הביחד להעלים את העולם, את כל הרעש, את כל הרכבות בראש, להרגיש שיש מקום שאפשר להשתחרר ולשחרר - נכון, זה קיים גם לא רק בבדסמ ויש אנשים שלגמרי יכולים לעשות את זה גם בקשרים וניליים. 

בשבילי זה שקט אחר. מקום מפלט. הנקודה הזאת שכשאני מניחה בה את הראש הוא מקבל רגע מזוקק של מנוחה אמיתית, מתרוקן מהכל. כל מה שאני לא יכולה לשחרר וטוחן לי את המוח במהלך היום. 

ובא לי כזה כל יום כל היום, אבל הקסם והעוצמה שבדבר הזה הם שזה משהו ייחודי ולא קונסיסטנטי-יוצר-הרגלים. 

צריכה חופש.

צריכה מנוחה.

לפני שנה וחצי, אולי קצת יותר, הדליקו אותי על באלי. איזה נופים.

בא לי חודש של ריטריט כזה. 

מצד שני, לא בטוחה שאני מסוגלת לכזה חופש ארוך אמיתי. טיול אחרי צבא לא עשיתי כי היה קשה לי לדמיין את עצמי עוצרת את כל החיים לתקופה. 

ואולי זה בדיוק מה שאני צריכה לנסות ולחוות.

או שאולי עדיף שלא כי אני עלולה לרצות עוד ועדיין לא מצאתי בעל מיליארדר 😂

3 שעות.
3 שעות של ריכוז ב-100% ואני מסיימת פרק בחיים.
אבל המחשבה על זה יוצרת אצלי מצוקה רגשית. כבר בסוף, בקצה, ולא מצליחה להביא את עצמי לזה. תוקעת לעצמי מקלות בגלגלים. 
הדקה ה-90 כבר הייתה מזמן והדקה ה-99 שאני כל כך רגילה אליה, תהיה, במקרה הזה, מאוחר מדי. ממש מאוחר מדי. 
מעניין אם יום אחד כמו שהמציאו נוגדי דיכאון ומשפרי קשב, ימציאו משפרי מוטיבציה. אני אהיה הראשונה לקנות. אולי. 

אני רוצה דברים שהוא עושה לי. כאלה שגורמים לראש להתנקות מכל המחשבות ולהיות פשוט משהו אחר, לפי הדינמיקה באותו רגע. לפעמים במפגש אני הופכת להיות משהו אחד ולפעמים זה משתנה תוך כדי. לפעמים זה רק מפמפם לי בראש ולפעמים אני גם מדברת את זה החוצה כי אני צריכה שהוא יידע, שהוא יידע איפה אני נמצאת באותו רגע מולו וישתמש בזה מולי. 
ואני צריכה את זה עכשיו. צריכה את הראש נקי ומטומטם בלי מחשבות. לרייר מהגאג כשהעיניים מכוסות ואין לי מושג מה הצעד הבא. 
אני צריכה את הכאב המועט שאני מסוגלת לשאת. שישחרר אותי ממה שקורה בפנים. אני צריכה את הקצה של הגמירה שאני לא מקבלת שתתאים לבלגאן שקורה לי בנפש שמנסה להתפרק ולא מצליחה. 
אני צריכה את הירידה שלו שמעיפה אותי גבוה ואחריה אני בוכה את כל מה שמעיק עליי לתוך החיבוק שלו. 
אני צריכה להתפרק ולהיות שבר כלי במרחב הבטוח שמאפשר לי את זה, המקום שבו אין לזה השלכות, רק הכלה. 
אני צריכה אמבטיה ענקית מלאה במים חמים שאולי תגרום לגוף שלי פחות לכאוב. 

והכי אני צריכה, להצליח להתגבר על הדבר הזה שגורם לי לבהות במסך המחשב מרחוק, להדחיק את הדברים שיש לי לעשות, בידיעה שהם מהותיים ולא לעשות אותם ידפוק אותי ממש ממש. חבל שאין למשהו הזה כפתור כיבוי.

אני לא הולכת עם איפור, גם לא עם תכשיטים בדרך כלל. הייתי אומרת שאני לא "מתחבאת" מאחורי דברים כאלו, אבל אני מתחבאת מאחורי דברים אחרים. 

כל הדברים האלה שווי ערך לנוחות מבחינתי. אין תכשיטים שיציקו, אין איפור שאצטרך לדאוג אם נשאר תקין או לא (אולי פה המקום לציין שלמדתי איפור כך שאני יודעת לייצר איפור שיחזיק גם לילה של שינה / מסיבה אז מה זה יום עבודה). אבל זו התחושה של האיפור על הפנים שהיא לא טבעית לי, וגם הידיעה שאני נוגעת בפנים במהלך היום באופן קבוע. 

הבגדים שלי נוחים לי. אני ו-s.wear חברים טובים וזה היה שדרוג מבחינתי לעומת הודיס שקדם לו. ההתלבטות שלי בבוקר תהיה בין הוויאנס לנעלי ספורט. בדרך כלל אבחר בנעלי ספורט מתוך אמונה שקרית שאגיע בסוף היום לחדר כושר. 

אני ממש לא אוהבת לקנות בגדים. אם כבר קניתי משהו, כנראה שאקנה כמה יחידות ממנו. אולי אגוון בצבעים, אבל בסוף הצבעוניים יישבו בארון ואלך עם השחור. לפעמים אני לא יודעת למה אני בכלל מנסה לקחת צבעים אחרים. 

אז אני מתחבאת בזה. בבגדים שלא מושכים את העין ובלי דברים אחרים שכן ימשכו. 

במסיבה לעומת זאת, שם זה כבר הפוך. לא הייתי בכזו כבר שנתיים, אבל אם אחזור לדאנג'ן זה יהיה במיטב ההלבשה התחתונה. כזו שגורמת להזיל ריר. אבל זה אולי יהיה כשארד במשקל ואצליח להיכנס אליה שוב 🤪

יש לי הרבה גלדים וצלקות, מטאפוריים כמובן, כמו לכולם.

מזו רגשית שכמוני, קשה לי להימנע מלגרד את הגלדים.

יש גלדים שלעולם יהיו גלדים. לעולם יגרדו. לעולם אגרד אותם. לפעמים כבר בשלב שהם התכווצו ממש ונהיו קטנים. דווקא אז הם לפעמים מגרדים נורא. במיוחד הגלדים שהם בעצם גברים בחיי. הו אלה הכי כרוניים שלי. הכי קלים ונגישים לגירוד. 

ברגעי שבירה, כאלו שבהם אני צריכה את אותו כאב רגשי, את הטלטלה הרגעית, רכבת ההרים שאני מפחדת לעלות עליה בלונה פארק אבל אני גוזרת אותה על עצמי בכל פעם שגלד כזה נפתח - ברגעים האלה שאני צריכה את ההקלה הזאת של לגרד את הגלד המגרד והמטריף, אני עושה ברגע את המעשה המטומטם של שיחה שאני וכל מי שמכיר אותי יודע שעדיף היה להימנע ממנה. בעצם התכתבות, לא שיחה. תמיד כשאני אומרת "דיברתי עם.." מניחים שהתכוונתי לטלפון, אז כדאי לדייק. והתכתבות, בדומה לקריאת ספר, מאפשרת גם להפליג עם המחשבות אל תוך אותן רכבות בלתי נגמרות שעושות תאונות בראש שלי והרים ועמקים בלב שלי. 

גם הכתיבה פה זה גלד שאני מגרדת מדי פעם. כשיש משהו שמחפש פורקן וקשה לי ופח הזבל הפנימי שלי עולה על גדותיו. 

ואולי אין באמת פח ואין באמת זבל ואלה סתם הורמונים של המחזור שיירגעו בעוד 24 שעות וכל מה שצריך לעשות זה להתאפק קצת ולומר לעצמי ש"למה אני בכלל פה" ו"אני לא צריכה". 

איך מצמצמים הכל לדף אחד?
איך הופכים את הדף הזה לכזה שבאמת יעביר מסר?

יושבת מול הדף, עם gpt לעזרי, מול דרישות התפקיד שברור לי שאני מתאימה לו ואם הוא לא היה בתחום אחר שאני לא מכירה אלא בתחום שלי, גם הייתי overqualified בשבילו. אבל אני לא מכירה את התחום ועכשיו צריכה למכור את עצמי בעזרת מה שיש. 

עשור וחצי של עבודה קשה והישגים קטנים שנעלמים כשצריך לכתוב אותם. שעל הדף נראים חסרי משמעות. 

שואלים אותי למה אני לא מחפשת עבודה באופן אקטיבי. למה אני לא עובדת בחיפוש עבודה אם אני כל כך סובלת בעבודה שלי. התשובה די פשוטה - אני מסתכלת על קורות החיים שלי וזה מפיל אותי. שואב ממני כל טיפת ביטחון או ערך עצמי. אני לא יודעת איך לשדר אותי, את זו שכמעט כל מעסיק שעזבה ניסה בשלב כזה או אחר להחזיר אותה אליו. את זו שתהיה לויאלית עד פגיעה בעצמה רק כדי שהעסק יצליח (או לכל הפחות לא ייפגע). שתגדיל ראש כנראה הרבה מעבר למה שצריך ותצטרך לרסן את עצמה, רק כי אכפת לה. 

התשובה הזו, אגב, נכונה גם לשאלה למה אני לא מחפשת בן זוג. גם שם, כשמגיע הרגע שאני צריכה למכור את עצמי, אני מרגישה לא אטרקטיבית בשיט. גם בתקופות שבהן הייתי יותר רזה מהיום. 

קיא מילים.

יצא לי הרבה פעמים להתכתב עם אנשים ולהגיע למצב שאני ברצף כתיבה, כזה שאחריו אני לא באמת זוכרת מה כתבתי כי הכל מעורפל. כאילו נשאבתי לאיזה מקום שבו יהיה לי בלקאאוט ושפכתי את כל הסלט שיש לי בראש, הגיוני או שלא. בעיקר המון אמוציונלי. 

יש סטייט אוף מיינד מסוים שבו זה קורה, ואני שם על הסף. אולי אפילו כבר טבלתי היום את הרגל. ניהלתי שיחה שלמה מקודם והיא כבר קצת מעורפלת כאילו מי שדיברה אותה היא לא לגמרי אני, רק שהיא כן. 

גליץ' כזה של רוח בסלואו מושן לעומת רוח של החיים, ורוח של הסלואו מושן צריכה להקיא את הפער הזה החוצה במילים. צבר כזה שיושב וצריך לצאת, ותכלס לא יודעת אפילו מה יש בו באותו צבר. הדבר האמוציונלי לחלוטין האחרון שתפס מקום. כזה שמקיאים החוצה ויש מצב שאחר כך בהגיון בריא ייראה קצת מעוות. 

צריכה dopamine rush

אבל במקום להשיג אותו צריכה לכבות אותו. אולי עדיף ככה