אי(נ)שם

אני מדברת עם הלקוח בעבודה ורואה את ההערכה שלו ואת זה שהוא מרוצה שאני שם. אני יודעת שהוא לא אדם שקל לרצות והצלחתי לעשות רושם טוב. 

בנסיעה הבוקר ראיתי פריחה צהובה מדהימה של עץ בכביש, ולקחתי את השנייה הזאת להתענג עליה. אני יודעת שפעם לא הייתי מקדישה לזה עוד רגע של תשומת לב.

סידרתי בלאגן של מישהי שנכנסה מזה למשבר. שמחתי שיכולתי לעזור לה ולשם שינוי לא הרגשתי שהייתה בי יוהרה בדרך.

אני נוצרת את הרגעים האלו.

הם עוצרים את העולם לרגע בשביל משהו טוב.

לצרף.

זה היה מאוד ספונטני.

לא יכולתי להסתכל עליו.

זה בכלל לא היה קשור אליו.

המחשבה שיש מישהו זר בחדר - פשוט לא יכולתי להסתכל עליו.

שמתי משקפיים כדי לראות אותו לשנייה לדעת מי מולי.

וזהו.

רק רציתי לקבור את הראש בביצים של השולט שלי ולהתחבא שם.

רציתי להתחיל לרדת לו ולהיות מרוכזת רק בו ולהתעלם מהזר הזה בחדר.

השולט שלי דיבר איתו, הוא היה שם על הרצפה ערום.

אחר כך השולט שלי התחיל להתעסק איתי בכל מיני דרכים ובנקודה מסוימת הזר החליט שלא מתאים.

הוא הלך ונשארנו אנחנו.

שמחנו שהלך.

וזה בכלל לא היה קשור אליו.

פתאום בנוכחות שלו שנינו רק רצינו להיות אחד עם השניה. 

אני נכנסתי למוד לא כל כך טוב. הייתה לי סערה בראש ועברו לי הרבה מחשבות. שיתפתי את כולן. גם כאלו שידעתי שהוא לא יאהב לשמוע. 

הייתי שם אבל ממש לא הייתי שם בראש. הראש שלי ריחף באיזה מקום לא ידוע, בליל מחשבות ובעצם אף מחשבה.

רציתי שהוא יחזור לתת לי ספנקים כמו בהתחלה. אבל גם לא רציתי לומר את זה.

התמקמתי עם התחת מולו מקופלת לכדור על המיטה על הברכיים.

הוא החליט לזיין אותי.

לא ידעתי איך זה ירגיש. לא חשבתי שהייתי מוכנה. באמת, בהתחלה הכוס שלי קצת לא שיתף פעולה והיה רגיש. 

חשבתי על זה שאני צריכה את הספנקים ההם כי אני צריכה שהוא יכניס אותי למוד של "שלו". אחרי שזיין אותי קצת פתאום הבנתי שבעצם דווקא עכשיו, כשהוא עושה מה שנראה לו ואני לא אומרת לו מה בא לי ומקבלת על מגש, דווקא עכשיו אני שלו. הוא משתמש. ואני כולי שלו. 

משם הכל השתנה. הכוס שלי השתחרר לגמרי בשבילו. התחרמנתי לגמרי מהזיון. מהספנקים תוך כדי. מהסיטואציה. 

הוא המשיך והגמיר אותי כמו שרק הוא יודע. נוגע לי במקומות בנשמה שגרמו לי להתפרק בבכי שכל כך הייתי צריכה להוציא. בכי שגרם לי לבוא אליו לחיבוק שיאסוף אותי בחזרה. 

הסקנו מסקנות לצירופים עתידיים ובעיקר - סיימנו שמחים מאוד על זה שהערב הסתיים בחיבור כזה מדהים בינינו. שזכינו לבלות את הזמן הזה יחד ולגעת במקומות שחיזקו אותנו עוד.

כשאת אומרת לשולט שלך דברים 

כל חודש מחדש

שלשניכם ברור שאת לא אמורה לומר

ולשניכם ברור שיכאב לך כי אמרת אותם

אבל את לא מצליחה להתאפק כי זה פשוט מצחיק אותך בטירוף

וזה מוד כזה

הורמונלי

טיזרי

חרמן

ורק בא לך שיזיין לך את הצורה 

אני זוכרת את עצמי בתור סוג של פייטרית. לא היה לי קל עם ההורים שלי בתור ילדה ונערה, אבל אני זוכרת שלא משנה כמה אמרו לי "למה (lema) את עושה...?", אמרו לי שלא אצליח או שאני סתם עושה/מסבכת או כל דבר אחר - תמיד הוכחתי אחרת. לא עניין אותי מה הם אמרו. הייתי מאוד נאמנה לעצמי ודברים שרציתי, וגם לכשלונות שלי ולדברים שלא צלחו. ידעתי לעשות אותם שוב מחדש בבטחון ולהצליח. 

נקודת השבר שלי הייתה בטכניון. ההתחלה הייתה מאוד אופיינית לי. התחלתי, הייתי עם קוצים בתחת, לא ממש קיבלתי את הסיוע שהייתי צריכה מהבית ונכשלתי. לקחתי סמסטר חופש והתחלתי מההתחלה. הרי כיוונתי את עצמי למקצוע הזה כל החיים, אני לא אעצור בגלל סמסטר לא מוצלח. לומדים מזה. 

הפעם עברתי את כל המקצועות חוץ מ1, חלק בטוב יותר וחלק פחות ועדיין לא אמרתי נואש. ידעתי שאני יכולה להצליח ושאשתפר. למרות כל הקשיים שלי מסביב. 

ואז הגיע הרגע הזה - זה שחילק לי את החיים לפני ואחרי והיה הסיבה העיקרית לפרישה שלי מהתואר, שעד היום גורמת לי לתהות אם עשיתי את הצעד הנכון ואם אולי היום אני יכולה גם למרות שמאוחר, אפילו שאני יודעת שלאותה נקודת זמן זה היה נכון לי גם מעוד סיבות.

ומה היה הרגע ההוא? 

ישבתי בכיתה בשיעור כימיה, מנסה להפנים מה שאני שומעת מהמרצה ושמחה שסה"כ אני מבינה מה שהוא מסביר, ואז סטודנטים אחרים איתי בשיעור התחילו לשאול אותו על דברים שהם קראו / שמעו בהקשר הזה וזה התפתח לשיח של שאלות. אני הייתי בין תחושה של "לא מבינה למה להעלות את הדברים האלה עכשיו" לתחושה העיקרית שעד היום זוכרת אותה בגוף - למה אותי זה לא מעניין ככה שאני אקרא על הדברים האלה בחוץ? למה זה נראה שכולם פה בכיתה כל כך מתעניינים בתחום בזמן שאני באתי ללמוד ולא חשבתי בכלל לקרוא או להרחיב או להתעניין מעבר על מה שקורה בתחום הזה בעולם? מה אני עושה פה אם אני ככה? אולי זה לא באמת מספיק מעניין אותי? אולי אם אני לא ככה אז בעצם אני לא בסדר ואין לי מה לחפש פה (כי זה לא שהתכוונתי להתחיל לחפש מאמרים לקרוא). 

ומשם מאותה נקודה הלימודים שלי הידרדרו. לבסוף ויתרתי על לגשת למבחנים של הסמסטר השני, לא טרחתי ללמוד אליהם גם. אני, שבטיסה לחו"ל לקחתי איתי מחשב ושיעורי בית להשלים בחדר במלון כדי להצליח לעמוד ביעדים שהם מציבים אחרי מה שהיה שנה לפני. 

אחרי שפרשתי נכנסתי לדיכאון רציני. במידה מסוימת גם אם היו הפוגות מאז ותקופות טובות יותר - זה היה מה שהכי פתח אצלי את הדכאון בחיים. אני מניחה שגם אם זה לא היה קורה אז זה היה מגיע איכשהו - בכל זאת כימיה של המוח. אבל תמיד משהו משם מלווה אותי. מאז הרבה יותר קשה לי להשלים משימות. לשכנע את עצמי לעשות דברים. מאז כל דבר שקשור בלימודים נורא חסר טעם בעיניי. אין לי יותר דרייב. אין לי שאיפות. יש לי רצונות אבל אין את המטרה הזו שאני מוכנה לעשות הכל בשביל להגיע אליה. איבדתי את הדבר הזה. החיים שלי מתקדמים ומדשדשים. לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות. אבל זה לא מי שהייתי. ולפעמים ממש קשה לי שאותה אחת הלכה לאיבוד, כי היה לי הרבה יותר קל והייתי במקום אחר אם הייתי מצליחה לגייס אותה שוב.

להיות חלשה, עייפה. מה עייפה, מותשת.

לדבר על צעצועים ופוט פטיש וכל מיני ובתכלס הכי מתחשק בעולם עכשיו מסאז' מכף רגל ועד ראש ומזמוזים נעימים ואז אורגזמה עם המג'יק ולמי בכלל אכפת מהאורגזמה שלו. 

אבל בפועל להיות כל כך עייפה גמורה אחרי שהתעוררת מחלומות טורדניים על העבודה בלילה פלוס איזה סיוט לקינוח ואת מבינה שהחרדות בועטות, וברור לך שגם השינה שנדמה לך שישנת כנראה לא הייתה ממש איכותית.

אז אין לך אפילו כוח לדבר עם הצעצועים הפוטנציאליים או באופן כללי להתייחס לאנשים. את מחריגה מזה אדם אחד ומגייסת את האנרגיות שאין לך להעמיד פנים מול שאר העולם. מפצה את עצמך באוכל ומטביעה את עצמך בעבודה כדי לא לחשוב על זה וקצת שונאת את עצמך אחר-כך. 

ועבר כבר די הרבה זמן מאז שהייתי במצב כזה, שזו נקודת זכות שהחזקתי עד עכשיו אבל גם באסה שזה קרה אחרי כזאת התקדמות. 

ועם כמה שלא בא לי כדורים אני גם שמחה שהם קיימים בשביל רגעים כמו היום שאני רק רוצה הפסקה ולישון רגועה.

זו בערך ההרגשה

אנחנו תמיד מתחילות מהרגליים.

ואז עברנו לידיים. סיימנו ואני נזכרת שאני רוצה לק מט היום. נופל לי האסימון ששכחתי את זה כשעשינו רגליים.

לשתינו לא היה כוח לטפל בזה.

תגובת השולט שלי? "אל תסתכלי למטה".

תגובת השולט שלי #2:

"מאחל שמישהו יעשה פוט פטיש ללק הזה"

🥰

האמת שכבר כל השבוע זה מרגש אותי.

אחרי שלא הצלחתי להגיע ב-3 והיא טסה ב-4, סוף סוף מסתיים השבוע ה-5 ומחר יש מני פדי. 

רק נשים שחוות "שורשים" בידיים יבינו.

עוד קצת.. 🥹

שגם אחרי הרבה זמן ביחד, עדיין יש חוויות "פעם ראשונה" 🥰