אי(נ)שם

אני תמיד מחכה לרגע האחרון. לדקה ה-99 שתוביל אותי ללילות ללא שינה לסיים מה שצריך או לכמעט להתעלף כי התאמצתי מדי. זה מכניס אותי לסטרס, זה מתסכל ואני מרגישה את שרירי המצח שלי עובדים קשה תוהה אם אולי כדאי להתחיל בוטוקס ולתת להם מנוחה מהחיים עצמם, אני נועלת את הלסתות, זה משבש לי את הארוחות ואת הכל.

אבל.. זה גם עושה אותי הכי חדה וממוקדת שיש. היפר-קשב ולייזר פוקוס במשימה שמולי. את רוב המבחנים שלי בתואר עשיתי בלי ללמוד אליהם כמעט, הספרים פתוחים מולי. קוראת את השאלה, מחפשת את העמוד הרלוונטי כותבת את התשובה המצליחה. אם הייתי טורחת להכין את שיעורי הבית הממוצע שלי היה קופץ למעלה, אבל כשזה לא חובה אין ערך לדדליין. 

והשבת צריכה לפקס את עצמי כאילו ביום ראשון יש דדליין. צריכה להצליח שלא לייצר לעצמי הסחות דעת ואוי כמה שאני טובה בלייצר אותן. 

טובה מדי.

ויש את הלילות האלה, שרצות הרכבות בראש ולא נותנות מנוחה. לפעמים אני גם רוצה לכתוב, אבל יש דברים שאולי עדיף לא לכתוב פה. 

זה הזמן שאני מתגעגעת לזמן בועה שלנו. הוא עוזר להרגיע לי את הרכבות. משקיט לי את הראש. 

היום נשכתי אותו הרבה. יותר מהרגיל. הוא יודע שיש ימים שאני צריכה ומאפשר לי לנשוך לו את הצד של כף היד או אצבעות, לפי הנוחות שלו ולפי הרמה שאני צריכה לפרוק את זה. בדרך כלל זה מספיק אבל היום אפילו שנשכתי הרבה ויחסית חזק, עדיין הייתי צריכה עוד. כל כך עוד שהתגעגעתי לגאג מהמפגש הקודם רק כדי שאני אוכל לנשוך ממש חזק כשאני איתו בלי לדאוג מהיד שלו. 

כמה רעש בראש, גם כשלא חושבת על כלום ממש. מרגיש כאילו התת מודע שלי כמו כבישי הענק בסין עם המחלפים המטורפים ותנועה בלתי פוסקת של כלי רכב והמוח שלי סובל מהרעש, שנהיה חצי רעש לבן אבל עדיין מפגע סביבתי. 

כשהנסיעה מתחילה ככה

ממשיכה ככה

מגיע שיר שמתחיל להזיז אותי

ואז מגיע השיר הזה שגורם לי לרקוד באוטו בריפיט, כי אם יש משהו שעושה את זה - לוקחים את זה בשתי ידיים (וראש, ורגליים, ותחת 😉)

הייתי רוצה חודש בלי מחוייבויות, בלי שצריך להיות לי אכפת, בלי געגוע לאנשים שחשובים לי ואני אוהבת. חודש של שקט, בלי טלפון, בלי מחשב, בלי תקשורת וירטואלית. בלי חדשות בכל מקום גם כשאני מנסה להימנע מלקרוא או לשמוע. להיות באיזה מקום יפה בטבע באמצע שומקום אבל גם במקום שאפשר לצאת ולהסתובב וכל יום לראות משהו חדש. שאוכל לפגוש אנשים כשארצה ולהיות מנותקת כשלא. עם מוזיקה טובה, אוכל טוב, קצת יין, והרבה אוויר. אולי לצייר קצת שם בחוץ. שיהיה לי שקט לנפש. 

בעל מקצוע שהרתיח אותי. באמת, בכל כך הרבה דברים. וזה לא שהייתי רגועה לפני זה. עדיין קצת חלשה, תסמיני פוסט קורונה וכו', וקרו כל מיני דברים קטנים שביאסו אותי והצטברו לדאון מורגש כזה לקראת ערב. ואז התעצבנתי על אותו בעל מקצוע, לקינוח ככה. 

אני יודעת שאמורה לשחרר ממני והלאה אבל #%$&@# ושמישהו יביא לי כמה דברים לשבור. לא בטוחה שכדאי שאגיע למשרד מחר. יש שם יותר מדי אנשים עם שאלות ומעשים מטומטמים מספיק בשביל להצית את כל הלהבות מחדש בלי שיבינו למה הם נשרפים. 

לפחות יש לי את המוסכניק שלי בבוקר כפרעליו. אחד הדברים שאני ממש שמחה עליו בחיי זה שנפלתי על מוסכניק מקסים. אני לא אוהבת את המוסך ואת שאר העובדים בו, אבל הוא - באמת בחור טוב שאוהב את הלקוחות והמקצוע. זה היה אחד הפחדים שלי כשקניתי את הרכב הראשון - שאגיע למוסך שאני יכולה לסמוך על מי שמולי ולא להרגיש שדופקים אותי כי אני אישה שלא מבינה כלום ברכבים. 

אני חושבת שאפילו סקס לא באמת היה מרגיע אותי עכשיו. אולי סקס בתוספת יום חופש מחר ובינג' האנטומיה של גריי. 

שישי בערב ואני לבד. 

לא לבד פיזית, יש סביבי משפחה.

תחושה של לבד. 

אני לא יודעת מה יכול להעביר את אותה תחושה. אני לא בטוחה שדווקא זוגיות הייתה פותרת את זה עכשיו. גם לא ממש מרגישה צורך בחברה כרגע כי אין לי את האנרגיות לתת לאנשים. האמת שזו הסיבה שאני די התנתקתי מכל החברים שלי. זה לא שאני לא אוהבת אותם, אני כן, אבל אני חושבת שחברות זה דבר הדדי וצריך לתרום כמו שאתה נתרם, ואני לא בלתרום כבר תקופה ארוכה. 

אולי מה שהייתי רוצה עכשיו זה דווקא חברה לימודית. מישהו שיישב ללמוד / לעבוד בזמן שאני יושבת על הדברים שלי. יש לי הרבה דברים ומאוד לבד לי עם המחשב שבו החברים שלי הם גוגל, gpt, אקסל, word ו-spss. הם אחלה חבורה אבל הם לא מפחיתים את הלבד. 

אז אולי אני צריכה לראות פשוט מישהו שעובר את מה שאני עוברת כדי לא להרגיש את הבדידות הזאת. הרי מעבר לבדידות מול המחשב יש לי המון מטען מול הלימודים האלה. נפשית קשה לי איתם. הם כמו הסתימה בצינור שכבר מזמן היה צריך לשחרר ושיזרמו בו המים. אבל סתימה בצינור שמספק את המים, שזה הכי גרוע. גוש של אבן שיושב שם ומאפשר רק לזרזיף קטן לזרום ולאפשר לי להמשיך להתקיים. כמה חתיכות של הפאזל יסתדרו כשזה יהיה סוף סוף מאחוריי, ועדיין זה כל כך קשה לי והפרפקציוניזם והמסר שטבוע בי מילדות של ציונים גבוהים זה חשוב - לא עוזרים. רק שהפעם זה באמת חשוב, הציון.

וגם אחרי שכתבתי כאן את הכל עדיין לבד לי, ועדיין אני מתקשה להרים את עצמי ולשלוח את עצמי למחשב, אפילו שאני יודעת שאם רק אצליח להיכנס להיפר קשב הכל ממש יזרום. הבעיה היא עד שאני מגיעה אליו. הפרעת קשב מתסכלת בתוספת דחיינות והדחקה. כל כך הרבה מחסומים רגשיים לעבור בשביל לחשב כמה רגרסיות בלחיצת כפתור.

חבל שזה לא כמו באנטומיה של גריי שיש מתמחים לטרטר. הייתי מטרטרת אחד שיעשה את החישובים. מצד שני אני לא סומכת על אף אחד חוץ מעל עצמי. לקח לי שנים ללמוד לשחרר משימות ולהאציל סמכויות בעבודה ועדיין אני מתחרטת על זה כמעט כל פעם. ככה זה כשאתה יודע שכל דבר שתעשה אתה תעשה יותר טוב וכולם מסביב גם מסכימים איתך, אבל פשוט אין מספיק שעות ביממה בשביל שתעשה הכל לבד. 

והנה הכלוב, עוד הסחת דעת. כבר נכשלתי בסמסטר אי שם לפני עשור כי הייתי פה יותר מאשר בלימודים. יחסי אהבה שנאה עם האתר הזה. 

שבת שלום

קניתי אותו לפני הרבה שנים. פלאג סיליקון קטן עם זנב. ממש חיכיתי להזדמנות שזה יתאים. עברו כמה גברים שיכלו לממש את הפוטנציאל הגלום בו וכלום. גם השולט שלי לא התלהב מדי מהרעיון והעדיף פלאגים אחרים. 

היום סוף סוף חנכנו אותו, אני והוא, וזה היה מושלם. זה אמנם היה רק חלק קטן מתוך סשן שלם, אבל זה היה משהו חדש שעפתי עליו. 

עכשיו אני מקווה שאצליח לשכנע אותו לפלאג מנצנץ כזה שמחליף צבעים, וגם שאמצא אחד כזה קטן. 

הפעם הראשונה שנכנסתי לכלוב הייתה בערך לפני 20 שנים, בגיל 16 בערך. שמעתי שיחה בין שניים או שלושה אנשים בתיכון, כבר לא זוכרת, ומישהו הסביר לחבר שלו שסאדו-מאזו זה אנשים שאוהבים שמכאיבים להם בסקס. זה היה רגע של אאוריקה מבחינתי (היום מי שמכירים אותי יצחקו עליי שזה מה שפתח לי את הדלת לעולם הזה). 

באותו ערב דיברתי עם המנטור שלי, מי שהיה ה-טרול של פורום msn שהייתי בו וגדול ממני באיזה 20 שנה (אולי יותר), וסיפרתי לו על הגילוי שלי.

הוא הזדעזע עמוקות ואמר לי בחיים לא לומר את זה לאף אחד ככה, שאין לי מושג על מה אני מדברת ושאם אציג ככה את הדברים אני אסיים מוכה באיזו תעלה. משם שלח אותי לקרוא ולהתחיל להבין על מה אני מדברת ולחזור אליו עם הנושא אחרי שקראתי. כמובן שהוא ציפה שזה יחזיר אותי למוטב ושנינו נגלה שאני ונילית לחלוטין, מקסימום קינק קל, ושבזה תמה הסאגה. 

אז בין החיפושים הגעתי לכלוב. קראתי הרבה. גם היום, 20 שנה אחרי אני עדיין כאן והוא עדיין שואל מתי אפסיק עם השטויות.

מה אם הייתי יכולה לסדר לעצמי את החיים בדיוק לפי הפנטזיה שלי? הייתי רוצה כזאת אפשרות אבל בלי השלכות. למשל כסף - יכול להגיע מעבירות, חלילה תביעות נזיקין כאלו ואחרות, או שוגר דדי שיפנק לי את התחת אבל אני ארצה להקיא קצת בכל פעם שירצה שאפנק לו את התחת חזרה. מה שנקרא careful what you wish for.

אבל אם הייתי יכולה כנראה שהייתי גרה במושב, בבית שווה, עם רהיטים שיש מאחוריהם חשיבה של מעצבי מוצר (אני יכולה להסתכל שעות על סרטונים בפייסבוק שמציגים רהיטים מולטי פונקציונליים או ייחודיים), עם חצר ענקית עם עצי פרי וגינת תבלינים ואולי כוורת. היה לי גנן שהיה מטפל בהכל ומנקה שתנקה את הבית. 

היה לי בן זוג שאוהב אותי ואני אותו ויודע לתת ספייס כשצריך. מאפשר לי את שני הקשרים הקיימים שלי היום מתוך הבנה של הצורך שלי. הוא היה יוצא איתי לטייל, נוסע איתי בעולם, מבלה איתי בשבת, אוכל איתי אוכל לא כשר ורוקד איתי במסיבות. 

הייתי 20 ק"ג פחות ולא הייתי מתעצלת לסדר את השיער. הייתי חוזרת לפילאטיס מכשירים וריקוד על עמוד. הייתי עושה מדיטציות. הייתי מוצאת בגדים שהם גם יפים וגם נוחים במקום להסתובב בטייץ וגופיה ולהרגיש underdressed בכל מיני מקומות. הייתי יודעת ללכת נורמלי על עקבים. הייתי רוקדת - משהו לטיני, אולי סלסה. 

היו לי חברים בדרגות חברות שונות הייתה לי קהילה כזאת של זוגות שאפשר לבלות איתם בדאבל דייטים וטיולים, חברות מכל מיני סוגים וכמובן המשפחה, והיו לי ילדים שגם בהקשר שלהם היו מעגלים חברתיים עם משפחות נוספות.

הייתי מוצאת דרך לחנך את הילדים שלי למסורת יהודית, שלפעמים מרגישה שלא קיבלתי מספיק, ולאהבת הארץ ולטיולים בארץ. הייתי רוצה להיות אמא טובה. 

הייתה לי עבודה שאני קמה אליה בשמחה בבוקר, או לפחות ברוב הבקרים והיא מפרנסת אותי טוב וממלאת אותי בתחושת הגשמה. 

היה לי לפחות כלב אחד, אולי שניים, עם עזרה מדוג ווקר ואולי גם חתול. 

המשפחה שלי היו בריאים אחד אחד, וגם אני. 

ועד שיום יבוא ולאט לאט לפחות חלק מהדברים יתגשמו, מאחלת שהמדינה שלנו תחלים ותהיה שפויה יותר, עם פחות מתח, פחות הרוגים, עם כל החטופים בבית, שתהיה מדינה שתאפשר ליושביה לפרוח. 

היכולת המוזרה של המוח לתקוע לי בראש שיר שלא שמעתי שנים, מעולם לא הקשבתי ממש למילים שלו ולא הייתה לי חיבה מיוחדת אליו..