אי(נ)שם

כמה מפתה זה לברוח אל ה"פתרון" הקל שלא באמת פותר שום דבר 

יש תקופות שהם ממלאים אותי.

החרדות הן טיפשיות. מתעוררות מדברים קטנים, משימות שצריכה לבצע. 

הגעגועים נחלקים. יש געגוע למי שקיים בחיים שלי, לחברים, לשולט שלי. יש געגוע לדברים ואנשים שאינם בחיים שלי יותר.

האנשים שעולים לי לפעמים בגעגוע הם הצעצוע והנווד. בדרך כלל יש דברים שמעוררים את זה. געגוע לצעצוע מתעורר בדרך כלל בנסיעה במקומות מסוימים, בצומת מסוימת שעושה לי חשק לנסוע בכיוון ההפוך מהבית אל הבית שלו, געגוע לתחושה מסוימת שנתן לי שלפעמים חסרה לי, במיוחד אחרי יום עבודה מתיש. 

הנווד, זה געגוע אחר. זה געגוע שבו אני תמיד נלחמת בדחף לכתוב לו. זה יכול להיות שיר שהזכיר לי אותו, השם שלו בפייסבוק, סתם דברים באמצע היום שיש להם איזה משהו שיכול להיות קשור אליו, יום ההולדת שלו, כל מיני דברים. כמה שכאב לי ושאהבתי בטירוף אדם שלא היו לו רגשות דומים כלפיי, עדיין קשה לי והוא יושב חזק חזק באיזו פינה בלב. האחד שגרם לי להיות מוכנה לוותר על הכל, שרציתי איתו ילדים, שאיבדתי את עצמי בדרך מרוב שאהבתי אותו. שהיה בשבילי מראה לכל הדברים שאני שונאת בעצמי ויצאו מולו. האחד שטלטל לי את החיים לחלוטין וגרם לי להתחיל שינוי שנמשך לאט לאט עד היום, כשכבר כמעט שנתיים עברו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. 

והיום השולט שלי מראה לי שאפשר אחרת. נותן לי תקווה לזוגיות מאושרת בעתיד שלי.  מנסה ללמד אותי שאיך שאני מרגישה זה בסדר, גורם לי להבין שאני אולי לא חולת נפש כמו שלפעמים הרגשתי כשנכנסתי להתקפים של קיא מילים מתוך כאב ואז שוכחת מה היה. שבכלל אני יכולה לא להגיע כמעט למצבים כאלה ושיכול להיות מולי מישהו שיבין שלפעמים זה קורה ויידע שזה משהו שצריך לתת לו לצאת ולעבור. ומסתבר שכשמי שמולי נותן לי ביטחון, זה כבר כמעט לא קורה ואם קורה זה לרוב על דברים שקשורים אליי ולא טענות כלפי מישהו אחר. לא הכרתי דבר כזה - שמי שמולי נותן לי ביטחון. שמי שמולי רוצה ב100% להיות שם ודואג שאני ארגיש את זה. דואג שאדע שאכפת לו מכל הלב. שאני יכולה לדבר ולשתף ולא מבטלים אותי ואת התחושות שלי. שאני יכולה להוציא את מה שעבר עליי היום גם אם לא באמת מעניין או אפילו מעצבן אותו לשמוע, כי הוא מבין שזה צריך לצאת כדי שאוכל לחזור ולהיות שלו בלי הפרעות. שיודע שאפילו שאני לא יודעת איך לעודד או לתמוך, הוא יכול לספר לי דברים ואני אקשיב. 

ונשארה לי רק תקווה שכשאני אצליח לייצב את עצמי עוד קצת, כי אני ממש עובדת על זה, אני גם אמצא מישהו שיידע לתת לי את הדברים האלה ויותר - במסגרת זוגיות. שאם יש מישהו שהצליח לתת לי את הדברים האלה, אז זה לא בלתי אפשרי ויהיה אחד כזה שיהיה בן זוג שלי. שיאהב אותי וידאג לי גם מהצד שלו וזה לא יהיה חד צדדי כמו חוויות העבר המכאיבות שלי. 

אז כזאת

מישהי אמרה לי שזה מזכיר לה שירותים במטוס. מה דעתכם?

פעם הייתי כותבת כאן הכל. כל פיפס הכי קטן שקשור לגבר הנוכחי בחיי. רובם לא ממש אהבו את זה, אפילו שנאו את זה, במיוחד אם לא היה לי משהו טוב לכתוב.
היום לפעמים כל כך בא לי לכתוב אבל אני לא מסוגלת. זה מרגיש כל כך פרטי שאני לא יכולה שזה ייצא פה החוצה. לפעמים כותבת לעצמי. לרוב כותבת לו. זה גם קשה. כי לפעמים אין לי דברים טובים לכתוב לו עליו. לפעמים אני כועסת. אחרי הדרופ הראשון שהיה לי בקשר איתו בקושי יכולתי לדבר איתו יומיים. אני זוכרת את האווירה שזה יצר בינינו ואת הרצון הכל כך אמיתי שלו להיות שם ולתמוך בכל דרך אפשרית בזמן שלא אפשרתי לו להתקרב. אחרי שהצלחתי לדבר על זה ועיבדנו את זה הבטחתי שזה לא יקרה שוב. לא רק בשבילו. גם בשבילי ובשביל הקשר שלנו שלא יוכל לעמוד במצבים כאלה. ומאז גם אם ממש קשה לי אני מדברת. אם אנחנו מסיימים סשן (או אפילו תוך כדי) ומשהו קשה לי אני מכריחה את עצמי לדבר. לפעמים זה כל כך קשה לדבר כי זה מנתק אותי מהחוויה ומכריח אותי לתרגם אותה למילים. לפעמים אני משתפת אחר כך. לפעמים אני בטוב והנפילה מגיעה כשאני כבר מתלבשת ללכת ופתאום הוא רואה אותי משתנה. 

אותו הדבר בין המפגשים. יש ימים שעוברים בסדר. יש ימים שאני כועסת, מתגעגעת, עצובה, מתוסכלת, צריכה לפרוק. לפעמים יש ימים שאני אומרת לו משהו וחוזרת עליו כמה פעמים בדקות בודדות כי אני ממש צריכה להוציא את זה החוצה. לפעמים אני כותבת לו מגילה כי אני צריכה לשפוך את הלב. לשתף. אפילו שאין לו מה לעשות עם זה. 

הוא תמיד מכיל ותמיד כשאני מלקה את עצמי הוא מסביר שהקשר שלנו הוא בועה שבה אני יכולה להיות מי שאני, ודברים שאולי לא מקובלים בחוץ - פה זה בסדר שהם יהיו. וזה מהמם. וזה עוזר לי להישאר רגועה ביום יום שלי. אבל זה גם מתסכל אותי כל כך. זאת מי שאני וזה מה שיוצא ממני, והגברים שרציתי איתם משהו זוגי - אף אחד מהם לא הצליח להכיל או לקבל את זה, גם כשהסברתי שלפעמים אני צריכה להוציא כדי להוציא כי אחרת אני אתפוצץ. וכמה התאפקתי וכמה התפוצצתי. איתנו בבדסמ זה עוזר לשמור על הקשר כי הוא מבין את הצורך. איך מוצאים כזה גם לזוגיות? או איך לעזאזל אני אצליח לשלוט בעצמי ולתקשר כמו שמצפים ממני בלי להרגיש שזה אוכל אותי מבפנים ובסוף לשבור את הכלים?

לא הספיק לי.

מזל שמחר סופ"ש 🥳

פסח תמיד היה חג שונה עבורי. אני חילונית גמורה ואיכשהו במשך שנים בפסח הייתי אוכלת כשל"פ. לא שהייתי שומרת באדיקות (רחוק מזה), מבחינתי אורז כשל"פ גם אם לא רשום עליו שהוא כזה, אבל הקפדתי לא לאכול קמח ולחם וכד'. באיזשהו שלב זה השתנה. לא זוכרת מה שינה את זה. אולי זה היה פסח שהייתי חולה ואכלתי מה שיש, אולי סיבה אחרת. אני כן זוכרת את ההרגשה הזאת שהרגשתי שאני הולכת נגד עצמי. גם השנה אני לא מקפידה וזה צובט לי. זה קשה לחיות בבית שמחפש לאגור לחמים לחג ושאין בו קבלה כלפי הרצון הזה שלי לשמור קצת את החג ברמה המינימלית שלי, ולהצליח לעשות את זה בבית כזה. אני לא יודעת למה דווקא פסח זה החג שחשוב לי ושאני כן רוצה לציין, אבל אני בשאיפה לחגי פסח עתידיים שבהם אוכל קצת לשמור בדרך הסימבולית שלי. 

במשך כל הזמן שלו בתוכי הצלחתי להתאפק. וזה היה קשה כי מלמלתי מלא דברים תוך כדי וזה כל כך היה לי נוכח.

ואז הגמיר אותי כמו שהוא יודע. וזה קרה. ברח מתוך הראש לקצה הלשון וברח ממנה לפני שהצלחתי לעצור את זה.

קראתי לו "אדוני".

אתם יכולים לעצור כאן ולהתלהב בשבילי (בשבילנו) שהגענו לרגע, או להמשיך ולהבין למה זה בעייתי קצת.

מפה הדרך מתפצלת ל2 וצריך לבחור שביל:

1. האפשרות הראשונה היא ששנינו מתייחסים לזה כפליטת פה בתוך הסשן, הוא מסמן v קטן של ניצחון, אני מסמנת מדרגה אחת בדרך למטה, ובזה מסתיים עד הפעם הבאה שייפלט לי.

2. האפשרות השנייה היא שתרבות הדיבור משתנה. שזה יהיה מוזר כי אני מאוד אוהבת לקרוא לו בשם שלו במיוחד כשאני במוד מסוים. וגם זה קצת אולי מהר מדי ואני עדיין צריכה לעכל שזהו, זה כבר לא בראש אלא יוצא החוצה. ידעתי שזה יקרה בקרוב כי הצורך בזה התגבר לאחרונה, אבל זה אחרת כשזה קורה. 

מבולבלים? גם אנחנו. בשביל זה יש לי שולט 😝

חברה שאלה אותי "מתי זה עובר?"

אני רוצה לענות לה שמגיע הרגע שזה קורה. אבל האמת שזה לא ממש נכון. מגיע השלב שבו 98% מהזמן זה לא שם. לא מפריע, לא חושבים על זה. אפשר כבר להמשיך הלאה ויבואו אחרים וגם יהיו רגשות ואפילו חזקים. אבל ב2% הנוספים, הוא יהיה שם. הגעגוע יהיה שם. הרגש לא ייעלם לגמרי. ויהיה קשה להתאפק ולהחזיק אבל כדאי, כי לרוב זה מתכון לצרות. 

לפעמים אני לא מצליחה להתאפק, אני מודה. אבל בשבועות האחרונים אני מתאפקת הרבה. מתאפקת ומקווה שלא יגיע הרגע שישבור אותי כי למה זה טוב? 

עדיין אוהבת. זה כנראה תמיד יהיה שם. אני מעודדת את עצמי עם המחשבה שמיום ליום אני נפתחת יותר למחשבה של להכניס מישהו לחיים שלי, וזה מקרב את היום שבו אמצא מישהו שירצה מכל הלב לעשות אותי מאושרת.