מעטות הפעמים שחיזרו אחריי במובן המחוותי של המילה. לרוב הכרתי את הגברים שהכרתי בצורה כזו שמשהו נבנה או שהקשר הוביל מהר מאוד למיטה ולא היה זמן שבאמת איפשר את זה. אז היו כאלו שהשקיעו יותר ופחות בכל מיני מחוות במסגרת המפגשים, אבל זה כבר היה אחרי שהתחיל איזשהו קשר (מיני) כלשהו.
אני שואלת את עצמי אם זה פשוט משהו שכבר לא כל כך קיים, או שזה פשוט לא היה קיים אצלי?
היום נזכרתי בפרפרים בבטן בהתחלה שלנו. קשקשנו על סושי ועל זה שהוא רצה שיהיו לי מצבטים משרדיים (כאלה לערימות גדולות של דפים) ומפה לשם כשהיה בסושיה קרובה למשרד שלי הוא השאיר לי בבניין רול של סושי וקופסה עם מצבטים ואמר לי ללכת לקחת את השקית. זה היה לפני שנפגשנו. הרגשתי את הדופק בכל הגוף מהתרגשות. גם בפעם השנייה שבה השאיר לי בקופסה פלאג קטן. שיחקנו איתם לא מעט בהמשך בהוראות מרחוק.
נזכרתי בזה ותהיתי למה בעצם לא חיזרו אחריי יותר גם בצורה כזאת. זה לא החפצים או הכסף שהושקע כמו המחוות. מחווה יכולה להיות גם פתק או פרח מהרחוב או אפילו תמונה של משהו שצולמה במיוחד לשלוח אליי כדי שזה יגרום לי לחייך. רגע של מחשבה שהושקעה בי. אבל בהתחלה. לפני שהקשר מתחיל. משהו כזה שאומר "את מעניינת אותי ואני מוכן להשקיע. זה לא מובן מאליו שאת מדברת איתי לטובת הקשר הפוטנציאלי בינינו".
אני מניחה שאני רוצה להיות מוקסמת. יש דבר כזה פרינס צ'ארמינג?