אי(נ)שם

PMS

זה אומר הכל.. לא? 

יש רגעים שאני קרובה להישבר. יש רגעים שאני רוצה להישבר. תמיד אוכל למצוא לזה תירוץ אחר כך.

עברנו הרבה עד שהגענו לכאן. ואני גאה בי ובנו שהגעתי לשלב הזה. לאחרונה נפתחות לנו הרבה דלתות בקשר והוא כאילו מקבל תפנית. ירדו עוד גבולות וחומות ויש כל כך הרבה שבילים חדשים ללכת בהם. תודה שיש לי אותך בחיים ❤️

במפגש הקודם הייתי יבשה. הוא התבאס ואמרתי לו שזה קשור לדעתי לזה שהפסקנו עם שגרת המים (מסיבות מסוימות), כי כשהוא לא דורש ממני לשתות אני פשוט לא שותה מספיק. 

היום חזרנו לזה. שתיתי את 2 הליטרים. בנוסף ימי ביוץ מייצרים רטיבות משלהם.  

נפגשנו וחזרתי ככה (פלוס עוד קצת בצד האחורי):

הוא חזר במצב דומה ואפילו יותר גרוע.

ואלו מילותיו לסיכום הערב:

"את כמו הנחלים במדבר יהודה. יבש,יבש,יבש,שיטפון."

אז אני והשיטפון הלכנו לישון.. 

לילה טוב 🤪

צריכה אותך לאט. הגוף שלי לא מוכן, לא מחובר. הכוס שלי עדיין לא התאושש מחמישי וזה לא שעבר עליו יותר מדי. משהו עובר עליו. אולי עליי? ועדיין, צריכה להרגיש את עצמי מתפרקת ונמסה לתוך היד שלך. הופכת להיות חור וזהו. הפעם יותר ממה שהייתי צריכה להיות חור, הייתי צריכה להרגיש שלך. אולי זה בעצם עדיין מה שאני צריכה. פשוט להרגיש את ההשפעה שלך עליי. את הצורך שלי בך ובלהיות תחתיך. זו לא הגמירה כמו העובדה שאתה מביא אותי אליה, או העובדה שהכוס שלי ביד שלך כדי לשחק איתו ולפרק אותי. 

הייתי רוצה לישון עכשיו תחתיך. כמו שאנחנו אוהבים. באחת הווריאציות שתבחר. מזג האוויר הזה עושה לי חשק לרגוע

נפגעתי כל כך. התלבטתי אם בכלל לומר לך מה שאמרתי או להדחיק, והבנתי שזה יותר מדי בשבילי ובשבילך כדי לשתוק על זה. התגובה שלך על מה שאמרתי הייתה כל כך הפוכה מכל תגובה שיכולתי לחשוב שתהיה לך. האמת, רציתי לומר לך שתשחרר אותי ושנעצור. שאני לא מסוגלת ולא רוצה להמשיך. נשכתי את השפה כדי לא לבכות. הרבה זמן. וחזק. הייתי כל כך עמוק בזה שלא הרגשתי כאב רק ניסיתי לא לבכות. דמעה אחת הצליחה לברוח. 

התעלמת מזה והפכת אותי למגש סושי. וכעסתי עליך תוך כדי. היית שם לידי ואכלת ממני, צילמת את הסושי על הגוף שלי. ואני ניסיתי להירגע כדי שלא נאבד את הערב הזה יחד. חשבתי שלא עניין אותך שקרה משהו, כי התחלת להניח עליי את הרולים. או שלא שמת לב וזה רק בראש שלי שרואים, אפילו שנשכתי את השפה כל כך הרבה זמן וזה לא רגיל. 

אחר כך שחררת לי את הידיים וביקשת לדעת מה קורה. היה לי קשה להוציא את המילים. אמרתי לך שנפגעתי ממש. אמרתי לך מה קרה והבנתי למה הגבת כמו שהגבת. שבעצם נפגעת או הופתעת ממני והגבת בצורה הזאת. ועדיין הייתי כל כך פגועה, ולא הבנתי למה בכלל לקחת את המילים שלי לכיוון כזה. ובכיתי. בכיתי ממש וכאב לי. דיברנו על זה. היית שם. הבנת, הכלת. בא לי לומר שטיפלת בי. אפילו שלא היה שם טיפול ממש. אבל באותו רגע דאגת לי ודאגת לנו. איפשרת לזה להיות ונתת לזה מקום. לא ביטלת אותי. לא ביטלת את מה שאמרתי או את הדאגה שלי. פתרנו את זה באותו רגע. לא חיכית. איפשרת לנו לעבור את זה ולהמשיך לעוד זמן מענג יחד.

כמה שזה לא מובן מאליו. כמה אני מכירה שלא היו נוהגים ככה - גם בעברי וגם אצל חברות. אני שמחה שהיית איתי. שמחה שיש לי אותך. תודה שאתה נותן לי הפוגה מהיום-יום ועוזר לי להתנתק מהכל. תודה שאתה שומר עליי תמיד.

צריכה את ההיי המטורף מההרגשה של להיות כל כך למטה לידך.. 

מעלה תמונות מאיזשהו לילה..

כאלה שאני מרגישה שמישהו הכניס את החיים שלי למייבש כביסה. או למכונת כביסה כי דמעות יש בשפע. והחיים מתערבלים להם והצבע של הבגד הזה דוהה על ההוא והכל קצת עקום ואת מקווה שבסוף מהבלגאן הזה תצליחי להוציא לפחות כמה בגדים נקיים עם ריח טוב ושגם לא ייהרסו או יתכווצו. ואולי לכל בגד בנפרד יש את התוכנית שלו אבל זרקו לך את כולם למכונה ולחצו על on ומי שואל אותך בכלל. 

בהצלחה שיהיה וכזה.

אהבתי אנשים בחיי.

תמיד הייתי שלמה עם ה"למה". תמיד האדם שמולי היה ראוי לאהבה שלי בהתחשב במי שהוא. אני חושבת שלא קיים אדם שאהבתי והיום אני אומרת לעצמי שהוא היה אדם רע ולא הייתי צריכה לאהוב אותו. 

האם הגיע להם שאני אוהב אותם? כנראה שלא תמיד. מעטות הפעמים שהאהבה הייתה הדדית (ולא מדובר רק על גברים, אלא גם מול חברות). מול גברים אני יכולה לספור את כמות הפעמים שחוויתי אהבה הדדית על פחות מיד אחת, וגם בהן היא לא באמת הבשילה לכדי משהו ממשי וקשר אוהב.

אולי אם אנבור בתאים אפורים שנשכחו, אמצא גם קשרים שבהם אהבו אותי יותר ממה שאני אהבתי, אבל ככלל אני תמיד אהבתי יותר. השקעתי יותר, נתתי מעצמי יותר, הייתי מוכנה ולפעמים רציתי להקריב ורק שיהיה יותר. תמיד הייתי יותר מדי לצד השני.

אז אמנם תמיד הייתי שלמה עם ה"למה" אבל לא שלמה עם ה"כמה" ו"איך". תמיד מלקה את עצמי. תמיד כואבת. תמיד מרגישה סתומה. מפגרת. כישלון. מרחיקה את אלו שאני הכי רוצה קרובים. לא מצליחה להראות כלפי חוץ את מי שאני בפנים. את הטוב שבי. רק מראה דברים שמרתיעים. לפעמים מרגישה מכוערת או לא מושכת. לפעמים עד לרמה שמישהו נוגע בי באזור מסוים ואני שואלת את עצמי איך הוא לא נגעל? לפעמים מרגישה לא שפויה. 

אני מפחדת להרגיש. עושה דה-לגיטימציה לכל רגש שלי. שלילי או חיובי. הכל נראה לי שגוי. הכל מרגיש טעות. הכל לא כמו שצריכים להרגיש או כמה שצריכים להרגיש. 

ולפעמים אני מתגעגעת. לפעמים אני כל כך מתגעגעת לאנשים שכבר לא נמצאים בחיים שלי. ולפעמים אני עדיין רוצה. ולפעמים מרגישה שאני עדיין אוהבת. ובעיקר תמיד מלאה באשמה.