אי(נ)שם

הוא תפס לי בשיער, כל יד בצד של הראש שנגיש לה, ומשך טיפה. יותר תפס מאשר ממש משך. רק לצדדים מנוגדים - כל יד לכיוון שלה. אני כמובן ייללתי והוא אמר שהוא ממש עדין.

"אולי זה עדין יחסית אבל כל יד מושכת לכיוון אחר!" (דמיינו אותי מתבכיינת)

"אני ממש ממש עדין עכשיו. אני בקושי מושך" (דמיינו טון מטיף)..

"חבל שאין לך שיער ארוך כי אז הייתי יכולה לעשות לך גם כדי שתרגיש מה זה"

*מבט 'מה נראה לך שאמרת עכשיו' + משועשע*

"אולי אני אעשה לך את זה בביצים? אני אמשוך כל אחת לצד שלה ונראה איך ירגיש".

"את יכולה לנסות, כשתהיה לך גישה לשם" 

הוא משועשע ואני חושבת על דרכים יצירתיות נוספות.

תופסת לו את תנוכי האוזניים ומושכת לצדדים.

משחררת.

מסתכלת עליו.

צוחקת.

הוא מסתכל עליי במבט שלא ברור אם הוא יותר מרוצה מהנקמה העתידית, מופתע שהעזתי לעשות מה שעשיתי* או משועשע ממה שקורה.

"אני חושב שדמיינתי עכשיו שמשכת לי את האוזניים הצידה".

"כן. דמיינת".

"כן, אני חושב שבאמת דמיינתי כי אין מצב שבאמת עשית את זה עכשיו".

מפה לשם, צחקנו על זה. 

כאב לי בציצי.

הובטח לי גמול הולם.

הופתעתי שהציצי לא היה הגמול.

חוששת לגורלי בפגישה הבאה 😱

*מותר לי לנסות ולעשות הכל. אחר כך לשלם על זה.. 

ואני ממשיכה במגמה

לפעמים בא לי להוריד את כל המעצורים שמחנכים אותנו שצריכים להיות לנו של טקט, של לא לפגוע, של כנות יתר מיותרת.. בתכלס? צביעות, הסתרה, שקר, זיוף ועוד - שאנחנו קוראים להן במילים יפות כי מדובר ביחסי אנוש ונימוס בסיסיים.

אני מדברת דווקא על אנשים שאני אוהבת. אנשים שאני לא אוהבת לרוב יבינו מהר שאני לא אוהבת אותם. כנ"ל לגבי אנשים שלא מעניינים אותי. דווקא אנשים שיש לי קירבה כלשהי אליהם - לפעמים בא לי לפתוח את הפה ולהוציא ממנו רעל. 

הרעל הזה לא יהיה שקרים. אבל הוא יהיה מיותר. יפגע סתם. מעטות הפעמים בחיים שבאמת דיברתי רעל למישהו. שידעתי שאני מכאיבה והמשכתי להכאיב. 

ואני תוהה - הרצון הזה לשחרר את הרעל - הוא מאזוכיזם? הרי זה לתת לרעל להציף אותי ולחכות לבומרנג. סאדיזם? אני הרי יכולה להכאיב ולראות את מי שמולי מתכווץ למול מישהי זרה שהוא לא מכיר ולא ציפה שתפגע בו. קצת מכל אחד? משהו אחר בכלל? והרוע הזה שרוצה לצאת - מה איתו?

אולי זה כי אני חולה.
אולי זה כי אני במחזור.
אולי הסטרס.

עבר פחות משבוע מאז שנפגשנו וקשה לי מדי. 
אני יודעת שלהתגעגע זה בסדר, אבל אני מרגישה שאני מתגעגעת מדי. 
נכון, זה לא פוגע בתפקוד שלי. אבל רגשית אני רק רוצה להיות בין הידיים או הרגליים שלך. וכרגע אני רק רוצה להרגיש שאתה פה שומר עליי, כי אתה רואה אותי גם כשאני לפעמים לא רואה את עצמי. וזה ייקח עוד כמה ימים עד שנוכל להיפגש ואני לא יודעת למה הפעם אני מפחדת. לא יודעת למה הפעם זה קשה לי כל כך. למה אני כל כך צריכה להרגיש ולתפוס אותך ושתהיה מוחשי. לחבק אותך ושתרגיע אותי כמו שאתה יודע והמועקה הזאת שיש לי קצת תרד. 

אני אומרת לך את הדברים, אני תמיד גלויה איתך. ומפחדת. ממש. מפחדת שזה לא בסדר להרגיש ככה. שאסור לי. שזה יותר מדי וזה יגרום לך לקחת צעד אחורה. אפילו שאני יודעת שאתה מאפשר לי להרגיש הכל כל עוד הגבולות ברורים. והם ברורים ואני שומרת עליהם. בתוך זה אני מרגישה ומתרגשת ומתפרקת. אבל ההרגל הזה של לראות איך גברים מתרחקים ממני בגלל הבעה של רגש כלפיהם, הניסיון התמידי והכישלון שלי לנעול את הרגשות באיזו קופסה בצד ולהראות רק מה שהם יכולים להכיל - גרמו לזה שאני מפחדת מהרגשות של עצמי ובטוחה שלהראות אותם זו טעות. שאני תמיד אהיה יותר מדי. מהר מדי. עמוק מדי. 

אני מפחדת לאבד אותך. 

אני אוהבת לבכות לידך. אני אוהבת לבכות ממך. אני אוהבת שאתה יודע איזה סוג בכי זה בכל פעם. אני אוהבת לבכות כשאתה מזיין אותי. את זה אני הכי אוהבת. שיוצא איזה רגש שבו אני כנועה לגמרי מולך ומביא אותי לבכי בזמן שאתה משתמש בי. הייתי רוצה לבכות מתחתיך עכשיו ❤️

אני אוהבת אותו. זה לא נוכח כל הזמן אבל זה עולה לפעמים. בסך הכל הוא טוב לי. מאזן, מרגיע, אני מרגישה שהוא מציב לי גבולות לדרמתיות שלי רק מעצם היציבות שלו ושל הנוכחות שלו בחיים שלי. האמת, שאני מקבלת ממנו הרבה דברים שאני צריכה מגברים ומעולם לא קיבלתי, ובהתאם הקשר די יציב. לפחות ביחס לקשרים אחרים. זה לפעמים נותן לי ביטחון שאני גם אצליח לנהל קשר זוגי אם רק אלמד מההתנהלות איתו, אפילו שזה קשר בדסמי והוא שונה מהרבה בחינות.

אבל זה לא מה שרציתי לכתוב עליו. נחזור לזה שאני אוהבת אותו. ועדיין, לפני כמה ימים אמרתי לו שאני מרגישה כאילו שאם הוא יקום וילך אני סבבה עם זה. אפילו שברור לי שאני הכי לא אהיה סבבה עם זה. זה לא הגיע משומקום, כמובן. 

הייתה לי משימה ולא עשיתי אותה. קיבלתי דחייה וקיבלתי התחשבות במה שממש הפריע לי בה, ועדיין לא עשיתי אותה כשאמרתי שאעשה. והוא כעס, ובצדק. גם אמרתי שהוא צודק. רק מה.. רגשית - ננעלתי. אמנם הגעתי כמעט בוכה לעבודה, היה לי יום זוועתי, הייתי עצבנית על כולם עד להרמת קול, אבל מולו די ננעלתי. 

אחר כך הוא רצה להיפגש אחר הצהריים ועניתי לו קצת בצורה של לבוא בטענות על דברים שקשורים אליו בהקשר הזה. זה גרר עוד המשך של ריב קשה. ואני? נעולה. 

יום אחר כך ניסיתי להיפתח. ממש הכרחתי את עצמי לשבת ולכתוב לו בדיוק מה אני מרגישה, גם אם זה משהו רע כמו שאני סבבה אם יילך. 

הוא דיבר על זה שאני לא יכולה להינעל בכל פעם שאני עושה משהו לא בסדר (ושזו לא פעם ראשונה). שאם יש בעיה עם משהו מדברים עליו, ושאם לא עשיתי מה שאני אמורה - אז להתמודד. עניתי שאני מנסה לעשות בדיוק את זה, בעצם זה שאני מדברת איתו ומפרטת הכל. שלמדתי מהפעמים הקודמות איתו פשוט לשבת ולכתוב הכל. גם אם זה חופר, גם אם לא הכל נעים, גם אם הרבה ראייה סובייקטיבית שלי והדברים אחרת לגמרי בעיניו. 

היו יומיים כל כך קשים. 

התגובה הזאת של freeze אפילו עם נטייה לפעמים ל-flight גורמת למצב להיראות כאילו לא אכפת לי או כאילו אני מוותרת. ובכלל זה להיפך. זה כל כך חשוב לי ואני לא רוצה לאבד את זה, שאני לא יודעת איך להגיב/להתמודד. 

אבל היא עושה עוד דבר. היא גורמת לפקפוק עצמי - באמת יש שם רגש? אולי אני מרגישה בכאילו? אולי אני לא יודעת להרגיש? אולי אין לי יכולת להרגיש באמת? אם לפעמים אני לא אוהבת, אז בכלל מותר לי לומר שאני אוהבת מישהו? אולי זה שקר? אולי אני לא באמת רוצה והכל פה זיוף ולא אמיתי? אולי אני רק רוצה לאהוב או לרצות, אבל זה לא באמת קיים שם? אז מה זה מה שאני כן מרגישה? 

וזה קשה. והחלק הכי קשה ונוראי בזה הוא חוסר היכולת לבטא את זה או להסביר את זה לצד השני. פחדתי כשכתבתי לו את הדברים. מה אם הוא באמת יקום ויילך? אני הרי אהיה בסדר לשנייה וחצי ואתפרק לחודשים. אבל הוא מרגיש שאני מרוחקת. הוא רואה שננעלתי. איך אני יכולה להסביר? איך אני לא פוגעת בו בגלל שאני כל כך דפוקה? והרי זה בכלל לא קשור אליו - זה משהו פגום אצלי. ואולי זה כן קשור אליו וזה לא קשר שאמור להימשך ואני סתם מעמידה פנים? שוב מסתבכת עם עצמי ותוהה אם זה אמיתי, ומה זה "אמיתי" בכלל, והאם אפשר לאהוב ולרצות וזה יהיה כל הזמן או שכולם כמוני רק לא מדברים על זה?

והוא נתן לי לעשות רשימה של 100 משפטים שקשורים לקשר איתו. בלי לחשוב. מה שיוצא. יכולתי גם אותו משפט. למשל "אני הנשלטת של x". כל דבר שמתאר את הקשר והיחסים איתו בהרגשה שלי. ועלו הרבה דברים. הבנאליים הם שאני אוהבת את האצבעות שלו, שאני אוהבת אותו, שאני מרגישה שהוא שומר עליי. היו עוד הרבה, שיצאו כל כך מהבטן. בסוף עצרנו ב60. לי כבר היה קשה ממש. דמעות בעיניים וחלק מהדברים לא היו כאלה שחשבתי שיעלו. 

והסשן אחרי פירק אותי לגמרי. אחר כך הרכיב אותי בחזרה עם כל ההכלה שיש בו. ויצאנו מחוזקים. אני נשארתי עם השאלות, ובתכלס הן מלוות אותי כבר שנים, עוד מתקופת הנווד. ותשובה - אין. אני מקווה שבמעשים ותקשורת אני אלמד להיות שם, לא לפחד ולא לקפוא או לברוח. 

נוכחות מלאה. 

אוהבת שאתה חופר בי.

אוהבת להרגיש את האצבעות שלך בחורים שלי. במיוחד כשהן בשני הקצוות ואני מרגישה כאילו הכל מחובר. אהבתי לחשוף את החזה בפעם האחרונה שעשית את זה כדי שתנשוך אותי. לא עשיתי את זה לפני. הייתי צריכה את זה. קצת כמו לתפוס שיפוד משני הקצוות ולתת בו ביס. אהבתי לראות את הסימנים של זה יום אחרי. לא ציפיתי שיהיו, וזה שימח אותי ממש. 

אבל הכי אני אוהבת שאתה חופר לי בראש וברגשות. שאתה דורש ומאפשר כנות מוחלטת להוציא הכל גם אם זה רע ומכוער. זה הכי קשה לי. זה דורש ממני כנות מול עצמי. זה דורש ממני להתמודד עם מה שיוצא. ולפעמים אני לא אוהבת את מה שיוצא. לפעמים זה מפחיד אותי. לפעמים זה מביך. לפעמים אני מרגישה שזה לא בסדר. לפעמים אני מפחדת שזה יגרום לך ללכת. שתראה אותי אחרת. שאולי תראה משהו שלא תאהב. שאני אהיה פגומה מדי. 

אמרתי לך השבוע שאני לא מכירה מצב שבו מי שמולי רוצה אותי. אני לא יודעת אם מתישהו הודיתי בזה בצורה כזאת. תמיד סינגרתי על הסיטואציה במקביל. למה זה לא התאפשר, איך ההוא ניסה ומה עבר על האחר. אבל בשורה התחתונה - ברירת המחדל היא שאני רוצה, ומי שמולי - לא. ברירת המחדל היא שמי שמולי יחפש אותי כשהוא רוצה להזדיין, או אולי להרגיש איזה משהו. שאלת אותי למה אני לא רואה את הצורך/הרצון שלך וזה דרש ממני להודות באמת הפשוטה הזאת - אני לא חושבת בכלל שלמי שמולי יש צורך בי/אליי ורצון אמיתי להיות איתי. 

הרבה רוצים נשלטת. הרבה הסתכלו עליי ורצו אותי כנשלטת. היו מי שאמרו איזה נשלטת מדהימה אני יכולה להיות והיו שלא הבינו איפה אני נשלטת בדיוק. בודדים ביותר אלו שהרגשתי שאולי יכולים לקחת אותי לאן שאני מחפשת בשליטה. אתה היחיד שלא נבהל ומאפשר לי להרגיש הכל. איכשהו בסוף אתה מכיל הכל, לא משנה כמה שיט יוצא.

ואני רוצה זוגיות. אני רוצה להכיר. אני רוצה לאהוב ושיאהבו אותי בחזרה. ואני מפחדת לנסות. אני מרגישה שאין לי כלום לתת. אני מרגישה שאני פגומה. והדבר שאולי נותן לי תקווה שזה עוד יכול לקרות זה שאולי אני מתישהו אכיר מישהו שכמוך, יצליח לא להיבהל ולברוח. שיראה שיש יותר מהבלגאן שאני. כי אם אתה יכול אז בטוח יש עוד שיכולים. ואם אתה יכול אז כנראה שאני לא גרועה עד כדי כך. ואולי בכל זאת יש בי מספיק טוב כדי שאני כמו שאני אהיה מספיקה למישהו שאני אוהב לעשות אותו מאושר.

כשאני אומרת לו שאני מריחה כמו כוס והוא עונה שזה בגלל שאני חור.

תכלס? מרגישה כמו בואש. אולי ההקבלה הנכונה אמורה להיות חיה מיוחמת, אולי אפילו כלבה מיוחמת, אבל העניין הזה של להוריד מכנס ולקבל גל ריח, יותר מזכיר לי בואש שמרים זנב ומרסס ריח. אולי כי חורף והמכנסיים עבים והריח פחות עובר דרכם. עם טייצים אני יכולה לפעמים לשבת במשרד ולרצות שהאדמה תבלע אותי כי אני מריחה כמו כוס באמצע יום עבודה ונכנסים אליי אנשים לחדר. גברים, לרוב. 

מה עשו כשהיו מתקלחים פעם בשנה למען השם?

הוא: "לא מציק לך בכוס אם את עם ג'ינס בלי תחתונים?"

אני: "מציק לי בכוס שאתה לא משתמש בו"