אי(נ)שם

מישהי פה רשמה על נפילה לדיכאון. הרבה כותבים/ות על דיכאון, אבל מה שאהבתי במה שכתבה זה שהיא דיברה על המאמץ שזה דורש לצאת ממנו / להילחם בו / להילחם לא ליפול עוד. על כמה שזה קל פשוט להישאב. על כמה שלצאת מזה דורש מאמץ פיזי ומנטלי. וזה נכון. ולפעמים פשוט עייפים מזה מדי. לפעמים, כמו בתקופה האחרונה, אני יודעת שהדיכאון שם לאסוף אותי, אני מרגישה את העייפות, את הקושי, התסכול, ההרגשה שדברים לא מסתדרים, הריחוק מהחברים, ההרגשה שהכל מזויף, ההרגשה שהכל חולף, מילה טובה לא באמת עושה טוב אלא אם כבר עושה ההיפך, תחושה של כישלון ועוד ועוד. כל האנרגיות הולכות על לא ליפול. לפעמים מצליחה לגייס את עצמי למשהו קטן וטופחת לעצמי על השכם, ובנאדם מבחוץ שלא מבין מה קורה לי בפנים לא יבין עד כמה המשהו הקטן הזה דורש מאמץ עצום. כמה כל מה שבא לי זה להשתבלל מתחת לפוך ולא לצאת משם. 

גם שמתי לב שממש יש לי צורך להרגיש שאני חשובה/משנה (בעברית זה פחות טוב - that I matter). זה משהו שחוזר על עצמו בעבודה ועם אנשים וממש קשה לי כשאני לא מרגישה את זה. קשה לי כשמתנתק קשר עם מישהו/י שהיינו קרובים והוא/היא נמצאים בראש שלי אבל אני לא יודעת אם הם חושבים עליי. אם הייתי משמעותית או חשובה בחיים שלהם כמו שהם עבורי. אני גם מסתובבת בתחושה כזאת בעולם שתמיד מי שמולי יהיה הרבה יותר חשוב לי ממה שאני לו. זה קשה לי בעבודה כשאני קורעת את התחת וכביכול מאוד מוערכת ואוהבים אותי אבל מבינה כמה בקלות יש לי תחליף. זה קשה לי במובנים מסוימים מול המשפחה שלי.

אני לא מבינה איך יכול להיות שמישהו שם את עצמו רגשית/מעשית במשהו או מול מישהו ובסוף הוא כאילו לא חשוב. הרי כולנו חולפים. בסוף מה שנשאר מאיתנו זה מה שאחרים זוכרים מאיתנו וחותם שהשארנו. ואם זו ההרגשה אז מה זה בעצם אומר שיישאר אם אני פתאום אלך עכשיו? 

כשאת רוצה יותר מדי וזה גורם לך לכעוס מתסכול כי אין, ואת רק רוצה לכבות את הטלפון ולזרוק אותו כמו בלטה הצידה לאנשהו כי את יודעת שאם תדברי את רק תגידי דברים שיעשו לשניכם רע ותתחרטי על זה 5 דק' מאוחר יותר אחרי שתרגישי שהקאת את הכעס החוצה.. 

ואת צריכה. כל כך צריכה. 

אני אוהבת לגלות את התמונות של אחרי הסשן.

לפעמים אני שוכחת שהוא מצלם. לפעמים אני יודעת שהוא מצלם אבל לא יודעת מתי. 

ואז כשאני רוצה לשלוח תמונה למישהו פתאום אני רואה את התמונות האחרונות בגלריה ורואה את המזכרות מהסשן. 

לפעמים אני מסתכלת עליהן ורואה את כל הפגמים שלי. הדברים שאני לא אוהבת בגוף. 

הפעם הוא שם עליי מסיכה. כזו שמכסה את כל הפנים ומשאירה רק את הפה חשוף. צחק על זה שזה יפה לי. משהו שהכי טבעי לומר וגם אני הייתי אומרת אותו כנראה למישהו/י שהיו שמים מולי כזאת מסיכה. אולי גם על עצמי. אבל באותו רגע חשבתי לעצמי שזה באמת אולי יותר יפה לי ככה, כשלא רואים את הפנים עם הפצעונים. עם הגאג שמסתיר את השיניים. 

יש ימים שאני מרגישה כל כך מכוערת. 

יש ימים שאני מרגישה כל כך שמנה.

ויש ימים שאני כל כך כועסת על עצמי ונגעלת מעצמי שאני לא עושה שום דבר בשביל לשנות את זה. 

ובימים האלה במקום לראות אור ולהתמלא מוטיבציה, אני מתמלאת דיכאון ואוכלת שטויות. מרגישה ששום דבר כבר לא משנה. מה זו עוד ארוחה במקדונלדס או עוד חבילת לואקר או שוקולד. 

ובכלל לאחרונה אני קצת לא יודעת מאיפה אצלי לשאוב כוחות לדברים. 

אני צריכה לצאת מהאוטו. 

מחזיקה לו את היד ומנשקת אותה. 

יודעת שאני צריכה ללכת.

מנסה להתאפק.

לא רוצה להתאפק.

נושכת קצת את היד שלו ומקווה שזה יספיק לי. יספק את הצורך.

זה לא.

מתלבטת.

אני צריכה להתאפק וללכת.

אני מוצצת רק את הגב של הזרת.

קצת. אולי זה יספיק לי. ירגיע.

זה לא.

וכבר קצת "שכחנו" שאני צריכה לצאת מהאוטו.

הוא נותן לי למצוץ את האגודל. 

אני נותנת לעצמי ליהנות מההרגשה ומנסה לא לצלול, כי יהיה לי ממש קשה לצאת משם. 

עוקצת אותו כשאומרת שאני רואה שהוא ממש סובל.

"סתמי".

אני מקבלת אצבע בפה.

וכמובן סותמת. את הפה. עם האצבע. לא צריך לומר לי פעמיים. 

ובתוך כל הדבר הזה הכי קשה זה למצוץ לו את האצבעות כשאני על הכסא מולו, כי כל מה שהגוף שלי רצה זה לנזול לרצפה למטה. כל מה שהמוח שלי רצה זה לצלול. 

הלוואי שהייתי יכולה להירדם ככה עכשיו.

נכון הצלמית הזאת? האייקון שלנו בכלוב? 

נכון יש מאגר כזה שכולנו יכולים לקחת ממנו (או היה)?

אז נכנסתי לבלוג בלי לראות את שם הכותב. רק על בסיס האייקון הייתי בטוחה שאני יודעת מי כתב. ולקח לי הרבה יותר מדי זמן (וסרטים של מה לעזאזל) להבין שאני קוראת מישהו אחר. 

אני חושבת שזה אחד הדברים המדהימים בקשר שלנו. היכולת להרגיש חופשיים ופתוחים ולצחוק על דברים מכל הלב, בלי להרגיש שזה פוגע בהיררכיה באיזושהי צורה.

בכלל, האפשרות להיות פתוחים בלי שזה יפגע בהיררכיה.

נכון, הוא בורר מה הוא משתף ומה לא, אבל כן יש פתיחות גם מצידו. הרבה מתוך הבנה שזה חשוב לי על מנת לתת אמון ולהיפתח בעצמי בלי מעצורים - שיתפתי שנפגעתי בעבר ושיתפתי שאני לפעמים מפחדת וזה עוזר. 

ההבנה שאנחנו יוצאים מסשנים בתחושות דומות (לטוב ולרע), שאנחנו חושבים בצורה דומה על דברים מהותיים לקשר - כל אלה בונים עוד עומק ועוד יכולת לצלול. 

והצחוק - לא רואה את עצמי בלי זה. וזה כל כך כיף שהוא מאפשר את הפורקן והצורך הזה, וכל כך לא מובן מאליו.

הריח שלי חזק בימים מסוימים בחודש.

והיום היה מהימים האלה, ובערתי במשרד.

הייתי בלי תחתונים וכשהוא הרים לי את החצאית בשירותים של המסעדה, הריח היה מורגש מיד. 

ריח של כוס, הדים של ספנקים, מישהו שהיה בתא ליד ובטוח שמע חלקים וזין שנדחס בקושי חזרה למכנס. 

ואז חזרה לעבודה. 

אווירה כזאת. 

כזאת שעושה רצון להתכרבל מול הטלוויזיה בחיבוק. או לשבת בפאב על סיידר חם ונשנוש ואחר כך לחזור ביחד הביתה.

של סקס מענג מתחת לפוך ואז כפיות וליטופים.

מצד אחד לא אוהבת לישון עם גבר ומצד שני רק בא לי להירדם עם הראש צמוד לחזה של גבר. 

מצד אחד רוצה קשר זוגי. מאוד. מצד שני אין לי הרבה זמן פנוי ובעיקר אין לי כוח לכל מה שקשור לאפליקציות. 

מצד אחד מאוד רוצה ונילי, מצד שני מתפתה לזה שהצד הזוגי בחיים שלי יהיה עם קינקי לייט בצד הנשלט. 

הקשר עם השולט הולך ומעמיק וזה מיוחד ומדהים. 

בא לי מישהו שיבין את המקום של זה בחיים שלי. 

בא לי להאמין שזה נמצא מעבר לפינה ועוד רגע יגיע. 

יושבים ומסתכלים על דברים באליאקספרס. רואה משהו שיודעת שיאהב, שולחת לו, מתחרמנת מהמחשבות, ואז הוא לפעמים מוסיף את המחשבות שלו, שמחרמנות אותי יותר.
באיזשהו שלב אומרת לו שכבר קשה לי ואני צריכה ללכת לגמור כדי שאוכל להמשיך להסתכל שם על הדברים (שאגב, נועדו להכאיב לי אחד אחד, ואני מצהירה על עצמי כלא-מזוכיסטית). הוא דווקא נהנה מהסיטואציה וכמובן שלא הרשה. להיפך, רק גרם לו לחשוב על כמה בא לו אותי קשורה מפושקת ומתפתלת מחרמנות שעות. אם לרוב, כשאני עייפה ממש, בבחירה בין לגמור ללישון אני אעדיף לישון - הפעם הייתי חייבת גמירה אחת לפני השינה. עכשיו נשאר רק לחכות לכל הצעצועים שיגיעו 😍