אי(נ)שם

אתמול ניסינו מקום והגענו לחדר של זונות. ולא זונות של הביוקר. אני רוצה לומר שהמחיר שיקף, אבל אפילו זה לא יהיה לגמרי נכון. 

חוץ מזה שהריח של מטהר האוויר שלא הפסיק לעבוד (שזה כשלעצמו מלחיץ) נתפס לי בשיער, הכל היה מרוט ובלוי והשירותים היו מאוד סטייל מוסד ציבורי מוזנח לחלוטין. 

אבל, כשהזמן קצר והמלאכה מרובה - מתמודדים עם מה שיש. את הקרש כבר ראיתי מבצבץ מהתיק כשהגיע. הוא טען שזה יהיה סוג כאב שאני אתחבר אליו יותר. הוא גם טוען שהוא מלטף. אני אמרתי לו שאנחנו צריכים לעבוד על הלקסיקון המשותף שלנו (במיוחד בנוגע להגדרת המילה ליטוף). 

ניסיתי גם לשכנע אותו שכל הספנקים שחטפתי יהיו למפרע לאיזה 3 פגישות ככה. באופן מפתיע הוא לא זרם איתי.

תכלס? זה הכי הרבה שחטפתי עד היום ולשנינו ברור שאתמול יכולתי לחטוף עוד הרבה יותר. אתמול איכשהו קיבלתי אותם אחרת וביותר הכלה. העונג מהאצבעות שלו בפנים נשאר גם אחרי שהוציא ואיכשהו הפעם זה התערבב עם הכאב של הספנקים שכל אחד מהם הרעיד את האזור וזה הורגש גם בכוס. המוח שלי היה בלופים בתוך עצמו, צועק לו דברים בלי להשמיע קול. אולי מתישהו אני גם אצליח להוציא את המילים תוך כדי. 

חיכיתי שם על המיטה עד שהגיע. קמתי לחבק אותו כשנכנס. יותר מדי זמן בלעדיו.

הצלחנו "לדחוס" הרבה דברים. באמת, הספקנו די הרבה. אבל מעט מדי זמן איתו.

ללמוד "לקפוץ למים".

לשחרר ולא לפחד מהלא מוכר.

רק המחשבה על זה משתקת אותי 😱

קצת מזה

האמת שהשנה חיכיתי לו.

ממש חיכיתי שיגיע כבר. 

הייתה סיבה.

זיכרון מסוים.

ועכשיו הוא פה, והזיכרון הזה רחוק מתמיד.

הוא מעלה תמונה של אוכל - מדמיינת את עצמי אוכלת מהידיים שלו.

מעלה תמונה של חפץ - מדמיינת אותו משתמש בחפץ הזה איתי/עליי.

מעלה תמונה של נוף - מדמיינת סשן שם. 

סעמק. מתגעגעת. בא לי. הזמן עובר והמפגש מתקרב, אבל אצלי בראש הזמן קפא וזה עוד כל כך רחוק.

ואם רשום תמונות בכותרת אז צריך להיות פה משהו 🙄

עוברים עליי ימים קצת קשים. דברים שחשבתי שכבר יהיו מאחוריי בעבודה ובחיים - עדיין שם. מצד אחד הזמן בורח לי בין הידיים, מצד שני הכל זז כל כך לאט. 

שם בחדר הכל עוצר. ובא לי להיות שם ולנזול לרצפה. ואי אפשר לראות את הפנים, אבל הרוגע שהיה שם.. 

הייתה אחת אחרת, אולי יותר "יפה" - קצת יותר מרחוק, בלי הצל של הטלפון. אבל אני דווקא אהבתי אותה. דווקא עם הצל הזה. יש בו משהו שהרבה יותר ממחיש את הרגע בעיניי. 

זה משעשע אותי כבר תקופה, ההבדלים בהגדרות.

כשחברה שלי, אהובת ליבי, משוש חיי ובבת עיניי, אומרת שהיא נוזלת, היא מדברת על נזילה רטובה - כזאת שיוצאת ועושה שלולית בין הרגליים. כזאת שבגללה צריך להחליף תחתונים. אולי סדינים. וממש צריך אינסטלטור מתאים. אין פתרון אחר באמת. תיקון עצמי לא ממש עובד. מסוג הנזילות שאני לא ממש חוויתי. אולי חוץ מפה ועוד איזה פעם אחת שסוג של כאילו בקטנה השפריצו אותי (אולי, לא בטוח, לא ברור מה היה שם).

כשאני מדברת על לנזול, אני מדברת על זה שהגוף פשוט נהיה עיסה ואני רוצה להיות על הרצפה לידו. זה לא הכוס שנוזל אלא הגוף עצמו. וכל מה שבא לי זה להיות שלולית שהיא בעצם גוף שהתמסר טוטאלית, שם על הרצפה ליד הרגליים שלו. או לחילופין להניח ראש על הברך שלו ולחבק את הרגל. ולבכות בנוסף לזה זה תמיד טוב, אבל אין לזה קשר למהות הנזילה. 

לקח לי זמן להתאושש מהסשן ועד שזה כבר קרה, חגים והופ! אני חולה. אז אני לא נוזלת. רק בדמיון. 

אז אני רוצה לנזול. ממש. ובתגובה הוא שלח לי תמונה, של הרגליים שלו על פרקט כזה מזמין, ורשם "אז תנזלי לי". מי חשב שזה הגיוני להסתכל על פרקט כ"מזמין"? ולמה לעזאזל לגרום לי ליטרלי להתפתל במיטה? 

כשהם מביאים לך דברים שאתה רוצה אבל לא יכול שיהיו לך - בא לי לחזור לשם לעוד קצת ✨