אי(נ)שם

לא הספיק לי.

מזל שמחר סופ"ש 🥳

חברה שאלה אותי "מתי זה עובר?"

אני רוצה לענות לה שמגיע הרגע שזה קורה. אבל האמת שזה לא ממש נכון. מגיע השלב שבו 98% מהזמן זה לא שם. לא מפריע, לא חושבים על זה. אפשר כבר להמשיך הלאה ויבואו אחרים וגם יהיו רגשות ואפילו חזקים. אבל ב2% הנוספים, הוא יהיה שם. הגעגוע יהיה שם. הרגש לא ייעלם לגמרי. ויהיה קשה להתאפק ולהחזיק אבל כדאי, כי לרוב זה מתכון לצרות. 

לפעמים אני לא מצליחה להתאפק, אני מודה. אבל בשבועות האחרונים אני מתאפקת הרבה. מתאפקת ומקווה שלא יגיע הרגע שישבור אותי כי למה זה טוב? 

עדיין אוהבת. זה כנראה תמיד יהיה שם. אני מעודדת את עצמי עם המחשבה שמיום ליום אני נפתחת יותר למחשבה של להכניס מישהו לחיים שלי, וזה מקרב את היום שבו אמצא מישהו שירצה מכל הלב לעשות אותי מאושרת.

PMS

זה אומר הכל.. לא? 

יש רגעים שאני קרובה להישבר. יש רגעים שאני רוצה להישבר. תמיד אוכל למצוא לזה תירוץ אחר כך.

עברנו הרבה עד שהגענו לכאן. ואני גאה בי ובנו שהגעתי לשלב הזה. לאחרונה נפתחות לנו הרבה דלתות בקשר והוא כאילו מקבל תפנית. ירדו עוד גבולות וחומות ויש כל כך הרבה שבילים חדשים ללכת בהם. תודה שיש לי אותך בחיים ❤️

כאלה שאני מרגישה שמישהו הכניס את החיים שלי למייבש כביסה. או למכונת כביסה כי דמעות יש בשפע. והחיים מתערבלים להם והצבע של הבגד הזה דוהה על ההוא והכל קצת עקום ואת מקווה שבסוף מהבלגאן הזה תצליחי להוציא לפחות כמה בגדים נקיים עם ריח טוב ושגם לא ייהרסו או יתכווצו. ואולי לכל בגד בנפרד יש את התוכנית שלו אבל זרקו לך את כולם למכונה ולחצו על on ומי שואל אותך בכלל. 

בהצלחה שיהיה וכזה.

אהבתי אנשים בחיי.

תמיד הייתי שלמה עם ה"למה". תמיד האדם שמולי היה ראוי לאהבה שלי בהתחשב במי שהוא. אני חושבת שלא קיים אדם שאהבתי והיום אני אומרת לעצמי שהוא היה אדם רע ולא הייתי צריכה לאהוב אותו. 

האם הגיע להם שאני אוהב אותם? כנראה שלא תמיד. מעטות הפעמים שהאהבה הייתה הדדית (ולא מדובר רק על גברים, אלא גם מול חברות). מול גברים אני יכולה לספור את כמות הפעמים שחוויתי אהבה הדדית על פחות מיד אחת, וגם בהן היא לא באמת הבשילה לכדי משהו ממשי וקשר אוהב.

אולי אם אנבור בתאים אפורים שנשכחו, אמצא גם קשרים שבהם אהבו אותי יותר ממה שאני אהבתי, אבל ככלל אני תמיד אהבתי יותר. השקעתי יותר, נתתי מעצמי יותר, הייתי מוכנה ולפעמים רציתי להקריב ורק שיהיה יותר. תמיד הייתי יותר מדי לצד השני.

אז אמנם תמיד הייתי שלמה עם ה"למה" אבל לא שלמה עם ה"כמה" ו"איך". תמיד מלקה את עצמי. תמיד כואבת. תמיד מרגישה סתומה. מפגרת. כישלון. מרחיקה את אלו שאני הכי רוצה קרובים. לא מצליחה להראות כלפי חוץ את מי שאני בפנים. את הטוב שבי. רק מראה דברים שמרתיעים. לפעמים מרגישה מכוערת או לא מושכת. לפעמים עד לרמה שמישהו נוגע בי באזור מסוים ואני שואלת את עצמי איך הוא לא נגעל? לפעמים מרגישה לא שפויה. 

אני מפחדת להרגיש. עושה דה-לגיטימציה לכל רגש שלי. שלילי או חיובי. הכל נראה לי שגוי. הכל מרגיש טעות. הכל לא כמו שצריכים להרגיש או כמה שצריכים להרגיש. 

ולפעמים אני מתגעגעת. לפעמים אני כל כך מתגעגעת לאנשים שכבר לא נמצאים בחיים שלי. ולפעמים אני עדיין רוצה. ולפעמים מרגישה שאני עדיין אוהבת. ובעיקר תמיד מלאה באשמה. 

ואני ממשיכה במגמה

לפעמים בא לי להוריד את כל המעצורים שמחנכים אותנו שצריכים להיות לנו של טקט, של לא לפגוע, של כנות יתר מיותרת.. בתכלס? צביעות, הסתרה, שקר, זיוף ועוד - שאנחנו קוראים להן במילים יפות כי מדובר ביחסי אנוש ונימוס בסיסיים.

אני מדברת דווקא על אנשים שאני אוהבת. אנשים שאני לא אוהבת לרוב יבינו מהר שאני לא אוהבת אותם. כנ"ל לגבי אנשים שלא מעניינים אותי. דווקא אנשים שיש לי קירבה כלשהי אליהם - לפעמים בא לי לפתוח את הפה ולהוציא ממנו רעל. 

הרעל הזה לא יהיה שקרים. אבל הוא יהיה מיותר. יפגע סתם. מעטות הפעמים בחיים שבאמת דיברתי רעל למישהו. שידעתי שאני מכאיבה והמשכתי להכאיב. 

ואני תוהה - הרצון הזה לשחרר את הרעל - הוא מאזוכיזם? הרי זה לתת לרעל להציף אותי ולחכות לבומרנג. סאדיזם? אני הרי יכולה להכאיב ולראות את מי שמולי מתכווץ למול מישהי זרה שהוא לא מכיר ולא ציפה שתפגע בו. קצת מכל אחד? משהו אחר בכלל? והרוע הזה שרוצה לצאת - מה איתו?