זו חוויה מוזרה - להיות בדרופ בתוך הספייס, ואז שוב רק ספייס ושוב דרופ בתוך הספייס ושוב ספייס ובסוף הגיע קצת בכי. בכי שהייתי צריכה גם תוך כדי ולא מבינה למה לעזאזל הוא פשוט נתקע וסירב לצאת. גם בסוף זה לקח כמה דקות של לשכב בשקט בתוך הספייס-דרופ שלי עד שהוא השתחרר והגיעו הדמעות. ולא מספיק. רציתי לבכות שעות אבל הבכי לא משתף פעולה.
ואז יומיים הכל על אוטומט. אני לא זוכרת כמעט כלום מהיומיים האלה. זוכרת שבעבודה הייתי במין מצב מוזר שעבדתי עם מישהי וצחקתי מדברים כמו שצוחקים במצב כפית - שאין באמת משהו שמצחיק אבל אתה צוחק. דיברנו יום למחרת בערב וסיפרתי על הצד שלי, אבל רק אחרי יומיים באמת הצלחתי לחזור לתקשר.
ואני שואלת את עצמי אם זה הופך אותי לנשלטת פחות טובה - חוסר היכולת הזה לדבר במשך יומיים אחרי. הצורך הזה בריחוק.
אני שואלת את עצמי אם אני אצליח לתפוס מעצמי נשלטת בכלל וטובה בפרט, עם כל הגבולות האדומים והמגבלות והתחושות. אני מרגישה שאני יותר לא מאפשרת מאשר מאפשרת. לא במנטלי. בפיזי. והתחושה הזו - שאני מגבילה - גורמת לי לרצות פשוט לפרוש. אני מרגישה שזה לא טוב מספיק. מרגישה שאני לא טובה מספיק ככה.
