יש לי הרבה גלדים וצלקות, מטאפוריים כמובן, כמו לכולם.
מזו רגשית שכמוני, קשה לי להימנע מלגרד את הגלדים.
יש גלדים שלעולם יהיו גלדים. לעולם יגרדו. לעולם אגרד אותם. לפעמים כבר בשלב שהם התכווצו ממש ונהיו קטנים. דווקא אז הם לפעמים מגרדים נורא. במיוחד הגלדים שהם בעצם גברים בחיי. הו אלה הכי כרוניים שלי. הכי קלים ונגישים לגירוד.
ברגעי שבירה, כאלו שבהם אני צריכה את אותו כאב רגשי, את הטלטלה הרגעית, רכבת ההרים שאני מפחדת לעלות עליה בלונה פארק אבל אני גוזרת אותה על עצמי בכל פעם שגלד כזה נפתח - ברגעים האלה שאני צריכה את ההקלה הזאת של לגרד את הגלד המגרד והמטריף, אני עושה ברגע את המעשה המטומטם של שיחה שאני וכל מי שמכיר אותי יודע שעדיף היה להימנע ממנה. בעצם התכתבות, לא שיחה. תמיד כשאני אומרת "דיברתי עם.." מניחים שהתכוונתי לטלפון, אז כדאי לדייק. והתכתבות, בדומה לקריאת ספר, מאפשרת גם להפליג עם המחשבות אל תוך אותן רכבות בלתי נגמרות שעושות תאונות בראש שלי והרים ועמקים בלב שלי.
גם הכתיבה פה זה גלד שאני מגרדת מדי פעם. כשיש משהו שמחפש פורקן וקשה לי ופח הזבל הפנימי שלי עולה על גדותיו.
ואולי אין באמת פח ואין באמת זבל ואלה סתם הורמונים של המחזור שיירגעו בעוד 24 שעות וכל מה שצריך לעשות זה להתאפק קצת ולומר לעצמי ש"למה אני בכלל פה" ו"אני לא צריכה".