אי(נ)שם

מישהי פה רשמה על נפילה לדיכאון. הרבה כותבים/ות על דיכאון, אבל מה שאהבתי במה שכתבה זה שהיא דיברה על המאמץ שזה דורש לצאת ממנו / להילחם בו / להילחם לא ליפול עוד. על כמה שזה קל פשוט להישאב. על כמה שלצאת מזה דורש מאמץ פיזי ומנטלי. וזה נכון. ולפעמים פשוט עייפים מזה מדי. לפעמים, כמו בתקופה האחרונה, אני יודעת שהדיכאון שם לאסוף אותי, אני מרגישה את העייפות, את הקושי, התסכול, ההרגשה שדברים לא מסתדרים, הריחוק מהחברים, ההרגשה שהכל מזויף, ההרגשה שהכל חולף, מילה טובה לא באמת עושה טוב אלא אם כבר עושה ההיפך, תחושה של כישלון ועוד ועוד. כל האנרגיות הולכות על לא ליפול. לפעמים מצליחה לגייס את עצמי למשהו קטן וטופחת לעצמי על השכם, ובנאדם מבחוץ שלא מבין מה קורה לי בפנים לא יבין עד כמה המשהו הקטן הזה דורש מאמץ עצום. כמה כל מה שבא לי זה להשתבלל מתחת לפוך ולא לצאת משם. 

גם שמתי לב שממש יש לי צורך להרגיש שאני חשובה/משנה (בעברית זה פחות טוב - that I matter). זה משהו שחוזר על עצמו בעבודה ועם אנשים וממש קשה לי כשאני לא מרגישה את זה. קשה לי כשמתנתק קשר עם מישהו/י שהיינו קרובים והוא/היא נמצאים בראש שלי אבל אני לא יודעת אם הם חושבים עליי. אם הייתי משמעותית או חשובה בחיים שלהם כמו שהם עבורי. אני גם מסתובבת בתחושה כזאת בעולם שתמיד מי שמולי יהיה הרבה יותר חשוב לי ממה שאני לו. זה קשה לי בעבודה כשאני קורעת את התחת וכביכול מאוד מוערכת ואוהבים אותי אבל מבינה כמה בקלות יש לי תחליף. זה קשה לי במובנים מסוימים מול המשפחה שלי.

אני לא מבינה איך יכול להיות שמישהו שם את עצמו רגשית/מעשית במשהו או מול מישהו ובסוף הוא כאילו לא חשוב. הרי כולנו חולפים. בסוף מה שנשאר מאיתנו זה מה שאחרים זוכרים מאיתנו וחותם שהשארנו. ואם זו ההרגשה אז מה זה בעצם אומר שיישאר אם אני פתאום אלך עכשיו? 

כשאת רוצה יותר מדי וזה גורם לך לכעוס מתסכול כי אין, ואת רק רוצה לכבות את הטלפון ולזרוק אותו כמו בלטה הצידה לאנשהו כי את יודעת שאם תדברי את רק תגידי דברים שיעשו לשניכם רע ותתחרטי על זה 5 דק' מאוחר יותר אחרי שתרגישי שהקאת את הכעס החוצה.. 

ואת צריכה. כל כך צריכה. 

אני אוהבת לגלות את התמונות של אחרי הסשן.

לפעמים אני שוכחת שהוא מצלם. לפעמים אני יודעת שהוא מצלם אבל לא יודעת מתי. 

ואז כשאני רוצה לשלוח תמונה למישהו פתאום אני רואה את התמונות האחרונות בגלריה ורואה את המזכרות מהסשן. 

לפעמים אני מסתכלת עליהן ורואה את כל הפגמים שלי. הדברים שאני לא אוהבת בגוף. 

הפעם הוא שם עליי מסיכה. כזו שמכסה את כל הפנים ומשאירה רק את הפה חשוף. צחק על זה שזה יפה לי. משהו שהכי טבעי לומר וגם אני הייתי אומרת אותו כנראה למישהו/י שהיו שמים מולי כזאת מסיכה. אולי גם על עצמי. אבל באותו רגע חשבתי לעצמי שזה באמת אולי יותר יפה לי ככה, כשלא רואים את הפנים עם הפצעונים. עם הגאג שמסתיר את השיניים. 

יש ימים שאני מרגישה כל כך מכוערת. 

יש ימים שאני מרגישה כל כך שמנה.

ויש ימים שאני כל כך כועסת על עצמי ונגעלת מעצמי שאני לא עושה שום דבר בשביל לשנות את זה. 

ובימים האלה במקום לראות אור ולהתמלא מוטיבציה, אני מתמלאת דיכאון ואוכלת שטויות. מרגישה ששום דבר כבר לא משנה. מה זו עוד ארוחה במקדונלדס או עוד חבילת לואקר או שוקולד. 

ובכלל לאחרונה אני קצת לא יודעת מאיפה אצלי לשאוב כוחות לדברים. 

נכון הצלמית הזאת? האייקון שלנו בכלוב? 

נכון יש מאגר כזה שכולנו יכולים לקחת ממנו (או היה)?

אז נכנסתי לבלוג בלי לראות את שם הכותב. רק על בסיס האייקון הייתי בטוחה שאני יודעת מי כתב. ולקח לי הרבה יותר מדי זמן (וסרטים של מה לעזאזל) להבין שאני קוראת מישהו אחר. 

אני חושבת שזה אחד הדברים המדהימים בקשר שלנו. היכולת להרגיש חופשיים ופתוחים ולצחוק על דברים מכל הלב, בלי להרגיש שזה פוגע בהיררכיה באיזושהי צורה.

בכלל, האפשרות להיות פתוחים בלי שזה יפגע בהיררכיה.

נכון, הוא בורר מה הוא משתף ומה לא, אבל כן יש פתיחות גם מצידו. הרבה מתוך הבנה שזה חשוב לי על מנת לתת אמון ולהיפתח בעצמי בלי מעצורים - שיתפתי שנפגעתי בעבר ושיתפתי שאני לפעמים מפחדת וזה עוזר. 

ההבנה שאנחנו יוצאים מסשנים בתחושות דומות (לטוב ולרע), שאנחנו חושבים בצורה דומה על דברים מהותיים לקשר - כל אלה בונים עוד עומק ועוד יכולת לצלול. 

והצחוק - לא רואה את עצמי בלי זה. וזה כל כך כיף שהוא מאפשר את הפורקן והצורך הזה, וכל כך לא מובן מאליו.

ללמוד "לקפוץ למים".

לשחרר ולא לפחד מהלא מוכר.

רק המחשבה על זה משתקת אותי 😱

קצת מזה

האמת שהשנה חיכיתי לו.

ממש חיכיתי שיגיע כבר. 

הייתה סיבה.

זיכרון מסוים.

ועכשיו הוא פה, והזיכרון הזה רחוק מתמיד.