אי(נ)שם

מדי פעם זה חוזר לרוץ לי בראש. מין מחשבה טורדנית שכזו שמסרבת לשחרר. נעלמת לתקופה וחוזרת שוב, לפעמים בתזמונים ממש לא קשורים. 

וכמו גלד שמגרד אבל אם תגרד הוא יתקלף, אז מגרדים טיפה מסביב רק כדי להקל - ככה גם אני. מגרדת מסביב כדי לקבל מנוחה עד הפעם הבאה. 

מחכה. מחכה לפרפרים שזה עושה לי בבטן. לריגוש הרגעי.

וגם.. מחכה שזה יפסיק לרגש אותי.

אני יודעת שמחכה לי שנה קשה, לא חסרות סיבות.

אז מה אני מאחלת לעצמי? שאדע להתמודד עם הקושי בצורה בריאה יותר, שאחייך יותר ושאמצא את הדברים שעושים אותי מאושרת, כי happy places שאינם תלויים באדם אחר זה חשוב ממש. 

ומה אאחל לכם? שכל אחד ימצא את עצמו עם הדבר/ים שיכול/ים לשפר לו את השנה לעומת קודמתה ואת הדבר/ים שמספק/ים אותו. 

שנה אזרחית טובה וחג חנוכה שמח ❤️

שוב חלום.

הפעם כזה שהתחיל בלעשות פיפי באסלה באמצע הקניון (wtf?) והמשיך בטרנסילבניה וילד שרצה לנגן את א-לה-טורק(ה) אבל יש מצב שניגן בסוף את פור אליז אח"כ שיחת יחסינו לאן טלפונית עם בחור שהתחלתי לצאת איתו (מהצד שלו) ומשהו הזוי עם בעיות במגרש בית ספר כזה שהבחור מפעם היה צריך לסדר ומפה לשם הוא (מפעם) מציע לי לבוא להיות איתו 2 לילות ואני עונה לו שאין בעיה, אבל הוא שוטף כלים.

תכלס? הכי הרשים אותי שגם בחלום לא רציתי לעשות כלים. אני יותר טיפוס של מדיח. והאמת? צריכה להשתדרג לזה שמישהו יעשה את זה עבורי באמת 🤪

אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הרגשתי כל כך לבד.

"סליחה אני עסוק. אנסה להתקשר בהמשך הערב".

ואני כועסת עליו. כל כך כועסת עליו.

אבל זו לא אשמתו. הוא באמת עסוק. ואני פשוט לבד. זו לא הטיסה הראשונה שלי לבד, אבל משהו פה פשוט לא מתחבר לי. אם זה מזג האוויר, אם זה האנשים, אולי האנשים ככה בגלל מזג האוויר. זה דברים קטנים כמו המדרגות ברכבת או שהנהג של הבולט לא מחייך כשאני נכנסת ואומרת שלום בשמחה וחיוך. זה העננים כשאני נוסעת למקום שאמור להיות בו נוף, הבתים המתקלפים והמתפוררים, ושכל המקומות שאמורים להיות כאלה שבאים לראות סגורים לרגל שיפוצים או מכוסים ביריעות שמסתירות את השיפוצים. זה המלון שהסבון שלו מייבש לי את העור ושבשביל אנרגיה ירוקה האורות מכבים את עצמם וגם המזגן וקר לי וחשוך ואני כל פעם מחדש שוכחת לשאול את הקבלה אם אפשר להגדיר אחרת ובטוח יש דרך כי בכל זאת מלון 5 כוכבים, אין מצב שלא, נכון? 

זה שהלכתי 10 דקות בשלג והרגשתי כמו במסע כומתה ושנושר לי האף, ולנסות לשים חם-צוואר על הפנים עשה לי אדים על המשקפיים שהזכירו לי את המסכות בקורונה. או זה שאכלתי אוכל משמין מדי וחשבתי על זה שבכמות האוכל הקטנה שאני צורכת בקור הזה יכולתי להוריד כמה קילוגרמים על הדרך, אבל במקום זה אני אוכלת ברי שלמה בתנור ואז ריזוטו גבינתי במיוחד או פרוסת גבינה מטוגנת בפירורי לחם ושותה דברים עם 100 כפיות סוכר בצורת סירופ בטעמים וקצפת מלמעלה ובקטע הזוי מה שמוגדר פה כאוכל ושתייה חמים כנראה לא היה עובר בארץ כי הם חמימים לכיוון פושרים. וכנראה שלא הייתי מתלוננת על כל זה אם האוכל היה ממש טעים. אבל הוא רק סביר עד בסדר וגם זה לא תמיד, ואני לא מחפשת מסעדות מישלן. אולי כדאי שאתחיל. 

אולי זה שאני נוסעת בין היערות פה החורפיים וחושבת על פרטיזנים ועל שואה ועל האנשים שעלו מאירופה לארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה, וזה לא היה בתוכניות שלי. טיסות שואה זה משהו שצריך להגיע אליו מוכן נפשית. 

אולי זה בגלל שגם ככה הגעתי במצב פיזי ירוד והכל פה מחליש אותי עוד יותר ואני בעיקר עייפה, ואולי לא טוב היות האדם לבדו בחורף ובטיסה כזאת צריך לצאת עם מישהו/י שיחייכו אליו על רקע השלג, ולא כי אולי תביא להם אחר כך טיפ. 

ואני כועסת עליו כי הוא הבנאדם שתמיד יודע מה לומר לי וכבר שלושה ימים שהוא רק מנסה לומר לי לשנות גישה ובחיי שאני מנסה אבל המקום פשוט לא עובד לי. או העונה. או שניהם. ובמקום לומר לי דברים שיעשו לי נעים הוא קצת מנסה לפקס או לאפס אותי או אומר דברים מרוחקים כאלה. וזה רק עושה לי יותר קשה כי זה ממש מכעיס וגורם לי לא לרצות לדבר איתו אבל אני גם ממש מתגעגעת וממש לבד ובכלל אני מבואסת שבשביל הטיסה הזאת הזמן המושלם שהיה לנו יחד השבוע התקצר.  בשעות בודדות. אבל עכשיו ממש בא לי לחזור לשם ולא להיות פה. 

חשבתי עליו היום, ואז חשבתי על זה שעבר מלא זמן מאז שחשבתי עליו. 

לקח עוד כמה שניות של תהייה לגבי זה ואז נזכרתי שבעצם חלמתי עליו בלילה. זה בהחלט מסביר למה פתאום חשבתי עליו.

והחלום? סתמי לחלוטין, עם רגע אחד משעשע בגלל תגובה של אח שלו. גם עכשיו זה מעלה לי חיוך, וזה כל כך דבילי. ועדיין, משעשע אותי. 

אולי זה סתם כי אני בשבוע שאני שומעת מלא שירים של דיסני. בכלל הגעתי לזה בגלל האלגוריתם של itunes אחרי ששמעתי צלילי המוזיקה. הבנתי שזה ממש משפר לי את מצב הרוח ומוריד סטרס. הפתיע אותי, אבל אני זורמת. 

שומעת את השיר ונזכרת בפעם ההיא עם הצעצוע שבכוונה גנחתי לו שם של גבר אחר, וגם איימתי להגדיל ולעשות ולהדפיס תמונה של הפנים של אותו הגבר ולהדביק לצעצוע לפרצוף בפעם הבאה שניפגש. 

במקרה שלו, לדבר על "אריק" ממש לא גרם לו להתכווץ😈

למצוא מכתב בכתב יד ביידיש ולחשוב שאולי היית יכול לתרגם לי. ובכלל, בטוח אין בו משהו ממש חשוב, וגם זה לא שאני לא יכולה לפנות למישהו אחר. על הברכה שמצאתי ביידיש הסבירו לי. זה שאני מרגישה אבודה ועצוב לי בפנים. זו ההרגשה שאני צריכה לעבור איזה תהליך פנימי להתקדם. שמשהו צריך לצאת החוצה ולהשתחרר ממני הלאה. ואני לא יודעת למה משהו בתוכי תמיד חוזר לחפש אותך. אז אני עושה הכל שלא, גם כשיש כאילו תירוץ מצוץ. הצלחתי ממש להתרחק וכבר שנה שאין כלום חוץ מהמרחב הזה פה הוירטואלי של דומיין הכלוב. מרחב "בטוח" כזה, שמרגיש שפה הכל מתנהל אחרת והחוקים קצת אחרים מהחיים האמיתיים בחוץ. זה כאילו פחות אמיתי. אולי כי אני כבר ילדה גדולה, כי הרי התרסקתי פה יופי בתחילת שנות ה-20. אם לא הכלוב אולי היה לי כבר תואר. אם לא הכלוב כל כך הרבה דברים בחיים שלי היו נראים אחרת. זה פתאום מכה בי איך שיחות קטנות עשו לי תפניות גדולות בחיים. בכלל לא חשבתי על זה ככה עד הפוסט הזה. מעניין איך היו נראים החיים שלי היום בלי שלל הגלגולים פה שמאחוריי.

מדי פעם עולים לי זכרונות מסבא שלי. הפעם זה היה משהו שלו שהוא נתן מתנה והחזירו לנו אותו עכשיו, בלי סיבה אמיתית, שנים אחרי שנפטר. אני חושבת שמי שהחזיר את החפץ יחד עם כמה דברים נוספים, החליט לחלק את החפצים שלו בעודו בחיים. בדיוק נזכרתי בחפץ הזה באותו שבוע ואז פתאום הוא היה מולי. העברתי אותו הלאה למישהי שידעתי שהוא היה שמח שהיא תקבל את זה.

עוד מעט יום ההולדת שלו ויש בי דחף לעלות לקבר, שזה משהו שעשיתי רק פעם אחת מאז שנפטר. אין לי סנטימנטים מיוחדים לקבר שלו או לקונספט בכלל, אלא יותר ההרגשה הסימבולית שאני צריכה לנתק את עצמי מדברים אחרים ולהתחבר אליו, ואולי יותר קל לעשות את זה כשאני במקום שכל כך לא מדבר אליי והקבר שלו הוא החיבור היחיד שיש לי למקום כזה.

אני לפעמים יכולה לדמיין את הקול שלו, זוכרת בדיוק איך הוא נשמע, את הצחוק שלו, את התספורות, ההליכה, איך הרגשתי לידו. תמיד היה לי חיבור אליו, אבל אחרי שנפטר, אפילו כמה שנים אחרי, פתאום החוסר שלו הפך גדול יותר ומשמעותי יותר. רגעים שבהם הייתי רוצה שידריך אותי, דברים שהייתי רוצה שיראה.

אני מקווה שהוא גאה בי מהמקום שבו הוא משגיח עליי.