ניצלתי את היומיים האחרונים לבידוד לשינה. והאמת שממש בא לי מסיבה. בשבת רקדתי עם עצמי. היתרון הכי גדול בלרקוד עם עצמי, חוץ מזה שאפשר לרקוד ערומה, זה שאני יכולה לשים לעצמי את אותו שיר בלופ כמו תקליט תקוע וליהנות.
קונספטואלית בא לי לקחת מישהו, לדחוף לו את הראש בין הרגליים שלי ושייחנק שם. אולי לשבת עליו עם כל המשקל והעצבים פלוס לדפוק סיבוב מכאיב בפיטמה. בתכלס? לא בא לי שייגעו בי. הכל מציק לי. רגיש לי. מעצבן לי. יותר מדי ומעט מדי וחסר סבלנות לי. הורמונלי לי, בקיצור.
אם היה לי שולט שהיה מצפה ממני לרצות אותו באיזושהי צורה עכשיו, או סתם פשוט להתנהג כמו נשלטת טובה, זה היה נגמר בבכי. בלי מאמץ בכלל. בכי כזה קורע לב של "אתה לא אוהב אותי ולא אכפת לך ממני" גם אם הכי אכפת לו בעולם. אבל אין לי שולט, אז כנראה שזה יתחלף בבכי של "החיים קשים והכל שחור ואני מסכנה ורע לי ומר לי" ואז אחרי שאני אפרוק הכל יהיה טוב ואני לא אבין על מה בכיתי. כי הורמונים. אין באמת סיבה, במיוחד כי אני במצברוח טוב. רק צריך טריגר טוב.
מחר חוזרת לעבודה. לעולם. לתת לעצמי צורה של בנאדם. לא עוד גוש חיוור בבגדים מהוהים ודהויים שגדולים עליי וקראתי להם פיג'מה, עם אקנה של בת 14 ושיער של התחשמלתי.
אולי להסתכל על איך שאני נראית בבידוד הזה זאת סיבה מספיק טובה לבכות?
קוהרנטיות לא פה.
