נפגעתי כל כך. התלבטתי אם בכלל לומר לך מה שאמרתי או להדחיק, והבנתי שזה יותר מדי בשבילי ובשבילך כדי לשתוק על זה. התגובה שלך על מה שאמרתי הייתה כל כך הפוכה מכל תגובה שיכולתי לחשוב שתהיה לך. האמת, רציתי לומר לך שתשחרר אותי ושנעצור. שאני לא מסוגלת ולא רוצה להמשיך. נשכתי את השפה כדי לא לבכות. הרבה זמן. וחזק. הייתי כל כך עמוק בזה שלא הרגשתי כאב רק ניסיתי לא לבכות. דמעה אחת הצליחה לברוח.
התעלמת מזה והפכת אותי למגש סושי. וכעסתי עליך תוך כדי. היית שם לידי ואכלת ממני, צילמת את הסושי על הגוף שלי. ואני ניסיתי להירגע כדי שלא נאבד את הערב הזה יחד. חשבתי שלא עניין אותך שקרה משהו, כי התחלת להניח עליי את הרולים. או שלא שמת לב וזה רק בראש שלי שרואים, אפילו שנשכתי את השפה כל כך הרבה זמן וזה לא רגיל.
אחר כך שחררת לי את הידיים וביקשת לדעת מה קורה. היה לי קשה להוציא את המילים. אמרתי לך שנפגעתי ממש. אמרתי לך מה קרה והבנתי למה הגבת כמו שהגבת. שבעצם נפגעת או הופתעת ממני והגבת בצורה הזאת. ועדיין הייתי כל כך פגועה, ולא הבנתי למה בכלל לקחת את המילים שלי לכיוון כזה. ובכיתי. בכיתי ממש וכאב לי. דיברנו על זה. היית שם. הבנת, הכלת. בא לי לומר שטיפלת בי. אפילו שלא היה שם טיפול ממש. אבל באותו רגע דאגת לי ודאגת לנו. איפשרת לזה להיות ונתת לזה מקום. לא ביטלת אותי. לא ביטלת את מה שאמרתי או את הדאגה שלי. פתרנו את זה באותו רגע. לא חיכית. איפשרת לנו לעבור את זה ולהמשיך לעוד זמן מענג יחד.
כמה שזה לא מובן מאליו. כמה אני מכירה שלא היו נוהגים ככה - גם בעברי וגם אצל חברות. אני שמחה שהיית איתי. שמחה שיש לי אותך. תודה שאתה נותן לי הפוגה מהיום-יום ועוזר לי להתנתק מהכל. תודה שאתה שומר עליי תמיד.
