פעם הייתי כותבת כאן הכל. כל פיפס הכי קטן שקשור לגבר הנוכחי בחיי. רובם לא ממש אהבו את זה, אפילו שנאו את זה, במיוחד אם לא היה לי משהו טוב לכתוב.
היום לפעמים כל כך בא לי לכתוב אבל אני לא מסוגלת. זה מרגיש כל כך פרטי שאני לא יכולה שזה ייצא פה החוצה. לפעמים כותבת לעצמי. לרוב כותבת לו. זה גם קשה. כי לפעמים אין לי דברים טובים לכתוב לו עליו. לפעמים אני כועסת. אחרי הדרופ הראשון שהיה לי בקשר איתו בקושי יכולתי לדבר איתו יומיים. אני זוכרת את האווירה שזה יצר בינינו ואת הרצון הכל כך אמיתי שלו להיות שם ולתמוך בכל דרך אפשרית בזמן שלא אפשרתי לו להתקרב. אחרי שהצלחתי לדבר על זה ועיבדנו את זה הבטחתי שזה לא יקרה שוב. לא רק בשבילו. גם בשבילי ובשביל הקשר שלנו שלא יוכל לעמוד במצבים כאלה. ומאז גם אם ממש קשה לי אני מדברת. אם אנחנו מסיימים סשן (או אפילו תוך כדי) ומשהו קשה לי אני מכריחה את עצמי לדבר. לפעמים זה כל כך קשה לדבר כי זה מנתק אותי מהחוויה ומכריח אותי לתרגם אותה למילים. לפעמים אני משתפת אחר כך. לפעמים אני בטוב והנפילה מגיעה כשאני כבר מתלבשת ללכת ופתאום הוא רואה אותי משתנה.
אותו הדבר בין המפגשים. יש ימים שעוברים בסדר. יש ימים שאני כועסת, מתגעגעת, עצובה, מתוסכלת, צריכה לפרוק. לפעמים יש ימים שאני אומרת לו משהו וחוזרת עליו כמה פעמים בדקות בודדות כי אני ממש צריכה להוציא את זה החוצה. לפעמים אני כותבת לו מגילה כי אני צריכה לשפוך את הלב. לשתף. אפילו שאין לו מה לעשות עם זה.
הוא תמיד מכיל ותמיד כשאני מלקה את עצמי הוא מסביר שהקשר שלנו הוא בועה שבה אני יכולה להיות מי שאני, ודברים שאולי לא מקובלים בחוץ - פה זה בסדר שהם יהיו. וזה מהמם. וזה עוזר לי להישאר רגועה ביום יום שלי. אבל זה גם מתסכל אותי כל כך. זאת מי שאני וזה מה שיוצא ממני, והגברים שרציתי איתם משהו זוגי - אף אחד מהם לא הצליח להכיל או לקבל את זה, גם כשהסברתי שלפעמים אני צריכה להוציא כדי להוציא כי אחרת אני אתפוצץ. וכמה התאפקתי וכמה התפוצצתי. איתנו בבדסמ זה עוזר לשמור על הקשר כי הוא מבין את הצורך. איך מוצאים כזה גם לזוגיות? או איך לעזאזל אני אצליח לשלוט בעצמי ולתקשר כמו שמצפים ממני בלי להרגיש שזה אוכל אותי מבפנים ובסוף לשבור את הכלים?