מדי פעם עולים לי זכרונות מסבא שלי. הפעם זה היה משהו שלו שהוא נתן מתנה והחזירו לנו אותו עכשיו, בלי סיבה אמיתית, שנים אחרי שנפטר. אני חושבת שמי שהחזיר את החפץ יחד עם כמה דברים נוספים, החליט לחלק את החפצים שלו בעודו בחיים. בדיוק נזכרתי בחפץ הזה באותו שבוע ואז פתאום הוא היה מולי. העברתי אותו הלאה למישהי שידעתי שהוא היה שמח שהיא תקבל את זה.
עוד מעט יום ההולדת שלו ויש בי דחף לעלות לקבר, שזה משהו שעשיתי רק פעם אחת מאז שנפטר. אין לי סנטימנטים מיוחדים לקבר שלו או לקונספט בכלל, אלא יותר ההרגשה הסימבולית שאני צריכה לנתק את עצמי מדברים אחרים ולהתחבר אליו, ואולי יותר קל לעשות את זה כשאני במקום שכל כך לא מדבר אליי והקבר שלו הוא החיבור היחיד שיש לי למקום כזה.
אני לפעמים יכולה לדמיין את הקול שלו, זוכרת בדיוק איך הוא נשמע, את הצחוק שלו, את התספורות, ההליכה, איך הרגשתי לידו. תמיד היה לי חיבור אליו, אבל אחרי שנפטר, אפילו כמה שנים אחרי, פתאום החוסר שלו הפך גדול יותר ומשמעותי יותר. רגעים שבהם הייתי רוצה שידריך אותי, דברים שהייתי רוצה שיראה.
אני מקווה שהוא גאה בי מהמקום שבו הוא משגיח עליי.
