אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הרגשתי כל כך לבד.
"סליחה אני עסוק. אנסה להתקשר בהמשך הערב".
ואני כועסת עליו. כל כך כועסת עליו.
אבל זו לא אשמתו. הוא באמת עסוק. ואני פשוט לבד. זו לא הטיסה הראשונה שלי לבד, אבל משהו פה פשוט לא מתחבר לי. אם זה מזג האוויר, אם זה האנשים, אולי האנשים ככה בגלל מזג האוויר. זה דברים קטנים כמו המדרגות ברכבת או שהנהג של הבולט לא מחייך כשאני נכנסת ואומרת שלום בשמחה וחיוך. זה העננים כשאני נוסעת למקום שאמור להיות בו נוף, הבתים המתקלפים והמתפוררים, ושכל המקומות שאמורים להיות כאלה שבאים לראות סגורים לרגל שיפוצים או מכוסים ביריעות שמסתירות את השיפוצים. זה המלון שהסבון שלו מייבש לי את העור ושבשביל אנרגיה ירוקה האורות מכבים את עצמם וגם המזגן וקר לי וחשוך ואני כל פעם מחדש שוכחת לשאול את הקבלה אם אפשר להגדיר אחרת ובטוח יש דרך כי בכל זאת מלון 5 כוכבים, אין מצב שלא, נכון?
זה שהלכתי 10 דקות בשלג והרגשתי כמו במסע כומתה ושנושר לי האף, ולנסות לשים חם-צוואר על הפנים עשה לי אדים על המשקפיים שהזכירו לי את המסכות בקורונה. או זה שאכלתי אוכל משמין מדי וחשבתי על זה שבכמות האוכל הקטנה שאני צורכת בקור הזה יכולתי להוריד כמה קילוגרמים על הדרך, אבל במקום זה אני אוכלת ברי שלמה בתנור ואז ריזוטו גבינתי במיוחד או פרוסת גבינה מטוגנת בפירורי לחם ושותה דברים עם 100 כפיות סוכר בצורת סירופ בטעמים וקצפת מלמעלה ובקטע הזוי מה שמוגדר פה כאוכל ושתייה חמים כנראה לא היה עובר בארץ כי הם חמימים לכיוון פושרים. וכנראה שלא הייתי מתלוננת על כל זה אם האוכל היה ממש טעים. אבל הוא רק סביר עד בסדר וגם זה לא תמיד, ואני לא מחפשת מסעדות מישלן. אולי כדאי שאתחיל.
אולי זה שאני נוסעת בין היערות פה החורפיים וחושבת על פרטיזנים ועל שואה ועל האנשים שעלו מאירופה לארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה, וזה לא היה בתוכניות שלי. טיסות שואה זה משהו שצריך להגיע אליו מוכן נפשית.
אולי זה בגלל שגם ככה הגעתי במצב פיזי ירוד והכל פה מחליש אותי עוד יותר ואני בעיקר עייפה, ואולי לא טוב היות האדם לבדו בחורף ובטיסה כזאת צריך לצאת עם מישהו/י שיחייכו אליו על רקע השלג, ולא כי אולי תביא להם אחר כך טיפ.
ואני כועסת עליו כי הוא הבנאדם שתמיד יודע מה לומר לי וכבר שלושה ימים שהוא רק מנסה לומר לי לשנות גישה ובחיי שאני מנסה אבל המקום פשוט לא עובד לי. או העונה. או שניהם. ובמקום לומר לי דברים שיעשו לי נעים הוא קצת מנסה לפקס או לאפס אותי או אומר דברים מרוחקים כאלה. וזה רק עושה לי יותר קשה כי זה ממש מכעיס וגורם לי לא לרצות לדבר איתו אבל אני גם ממש מתגעגעת וממש לבד ובכלל אני מבואסת שבשביל הטיסה הזאת הזמן המושלם שהיה לנו יחד השבוע התקצר. בשעות בודדות. אבל עכשיו ממש בא לי לחזור לשם ולא להיות פה.