שישי בערב ואני לבד.
לא לבד פיזית, יש סביבי משפחה.
תחושה של לבד.
אני לא יודעת מה יכול להעביר את אותה תחושה. אני לא בטוחה שדווקא זוגיות הייתה פותרת את זה עכשיו. גם לא ממש מרגישה צורך בחברה כרגע כי אין לי את האנרגיות לתת לאנשים. האמת שזו הסיבה שאני די התנתקתי מכל החברים שלי. זה לא שאני לא אוהבת אותם, אני כן, אבל אני חושבת שחברות זה דבר הדדי וצריך לתרום כמו שאתה נתרם, ואני לא בלתרום כבר תקופה ארוכה.
אולי מה שהייתי רוצה עכשיו זה דווקא חברה לימודית. מישהו שיישב ללמוד / לעבוד בזמן שאני יושבת על הדברים שלי. יש לי הרבה דברים ומאוד לבד לי עם המחשב שבו החברים שלי הם גוגל, gpt, אקסל, word ו-spss. הם אחלה חבורה אבל הם לא מפחיתים את הלבד.
אז אולי אני צריכה לראות פשוט מישהו שעובר את מה שאני עוברת כדי לא להרגיש את הבדידות הזאת. הרי מעבר לבדידות מול המחשב יש לי המון מטען מול הלימודים האלה. נפשית קשה לי איתם. הם כמו הסתימה בצינור שכבר מזמן היה צריך לשחרר ושיזרמו בו המים. אבל סתימה בצינור שמספק את המים, שזה הכי גרוע. גוש של אבן שיושב שם ומאפשר רק לזרזיף קטן לזרום ולאפשר לי להמשיך להתקיים. כמה חתיכות של הפאזל יסתדרו כשזה יהיה סוף סוף מאחוריי, ועדיין זה כל כך קשה לי והפרפקציוניזם והמסר שטבוע בי מילדות של ציונים גבוהים זה חשוב - לא עוזרים. רק שהפעם זה באמת חשוב, הציון.
וגם אחרי שכתבתי כאן את הכל עדיין לבד לי, ועדיין אני מתקשה להרים את עצמי ולשלוח את עצמי למחשב, אפילו שאני יודעת שאם רק אצליח להיכנס להיפר קשב הכל ממש יזרום. הבעיה היא עד שאני מגיעה אליו. הפרעת קשב מתסכלת בתוספת דחיינות והדחקה. כל כך הרבה מחסומים רגשיים לעבור בשביל לחשב כמה רגרסיות בלחיצת כפתור.
חבל שזה לא כמו באנטומיה של גריי שיש מתמחים לטרטר. הייתי מטרטרת אחד שיעשה את החישובים. מצד שני אני לא סומכת על אף אחד חוץ מעל עצמי. לקח לי שנים ללמוד לשחרר משימות ולהאציל סמכויות בעבודה ועדיין אני מתחרטת על זה כמעט כל פעם. ככה זה כשאתה יודע שכל דבר שתעשה אתה תעשה יותר טוב וכולם מסביב גם מסכימים איתך, אבל פשוט אין מספיק שעות ביממה בשביל שתעשה הכל לבד.
והנה הכלוב, עוד הסחת דעת. כבר נכשלתי בסמסטר אי שם לפני עשור כי הייתי פה יותר מאשר בלימודים. יחסי אהבה שנאה עם האתר הזה.
שבת שלום