אי(נ)שם

3 שעות.
3 שעות של ריכוז ב-100% ואני מסיימת פרק בחיים.
אבל המחשבה על זה יוצרת אצלי מצוקה רגשית. כבר בסוף, בקצה, ולא מצליחה להביא את עצמי לזה. תוקעת לעצמי מקלות בגלגלים. 
הדקה ה-90 כבר הייתה מזמן והדקה ה-99 שאני כל כך רגילה אליה, תהיה, במקרה הזה, מאוחר מדי. ממש מאוחר מדי. 
מעניין אם יום אחד כמו שהמציאו נוגדי דיכאון ומשפרי קשב, ימציאו משפרי מוטיבציה. אני אהיה הראשונה לקנות. אולי.