התקופה האחרונה מאתגרת. בחודשים האחרונים אין הרבה דברים שהולכים לי בקלות. הבריאות הפיזית והנפשית לא להיט, ולפחות חלק ממה שאני צריכה, מה שהכי הייתי רוצה כדי להתאפס רגע - לא אפשרי לי.
אני מנסה לדחוף קדימה כשאני די באפיסת כוחות ועם מעט מאוד אמונה, ובעיקר עם הרבה בלבול ומחשבות וספקות לגבי המשך הדרך.
אני עם תחושות אשמה על דברים שאני לא מספיקה או דברים שלא עושה מספיק כמו שהייתי רוצה. לעזור להורים בדברים מסוימים. זה לא שאני לא רוצה, זה שאני עייפה כל כך ויש ימים מעטים בחודש שבהם אני פשוט צוללת לבינג' על הספה ומתנתקת מהכל.
אני רוצה זוגיות וזה כל כך רחוק ממני. אני כל כך לא מצליחה להתמודד עם עצמי כרגע שלהכניס לזה אדם נוסף יכול לערער אותי לחלוטין. כנ"ל חברים באופן כללי. לרוב אני בסדר לבד ולא מרגישה בודדה, אבל כשכן זה קשה, כי לרוב זה קורה בזמנים שגם אין לי מי שיהיה סביבי כדי לפחות להעמיד פנים שאני לא בודדה.
יש רגעים שאני רוצה שמישהו יטפל בי ויטפל לי בהכל, אבל בתור מישהי שעושה ועשתה את זה עבור אחרים - אני לא רוצה שמישהו יחווה את זה ממני (עד שיגיע היום שאצטרך פיליפינית, בתקווה בשיבה טובה).
בינתיים, מכריחה את עצמי לא ללכת לישון ב20:30 כדי שעוד אוציא משהו מהיום הזה.