אחד הדברים שקסמו לי בנווד זה שהוא סוג של רוח חופשית. אולי זו גם חצי דרך יפה לומר שהיה אבוד, ואולי במידה מסוימת הוא עדיין כזה. הוא ידע ללכת לטייל לאיבוד, למצוא מרחבים אינסופיים של שקט. כאלה שהתמונות מהם גרמו לי לקנא קצת. כאלה שגרמו לי להרגיש שהם עושים לו משהו אחר לנשמה, כזה שאי אפשר להסביר במילים ואין לו תחליף. וזה לא אותו הדבר כמו לנסוע לשמורת טבע או משהו בסגנון, אלה מקומות שאנשים פשוט לא מגיעים אליהם וכל מה שיש שם זה מרחב עצום שגורם לך להבין כמה אתה קטן ביחס לעולם, ונותן לנשמה שלך מרחב שאין בשום מקום אחר.
יש בזה משהו סימבולי לדבר על זה ביום העצמאות, אפילו שהיכולת הזו להיעלם למקומות כאלה היא עצמאות מסוג אחר. אני נניח לא יכולה לעשות את זה - אם זה כי הרכב לא בנוי להגיע לחורים האלה או כי אני פשוט מפחדת מבעיות - פנצ'ר שלא אדע לתקן, כל בעיה שהיא באזור ללא קליטה, סתם שפתאום יבוא איזה עבריין שיחליט שאמצע שומקום זה אחלה מקום לאנוס ולבתר אותי או כל חשש סביר יותר או פחות בהקשר הזה.
ועכשיו הייתי רוצה. הייתי רוצה להיות במקום שבו רואים את כל הכוכבים, להיות במקום שמרגיש כולו מרחב ולבכות בו את הנשמה החוצה כי כואב לי והחדר והכרית זה פשוט קטן מדי להכיל את כל הצלקות הנפשיות שנפתחו מחדש בשבוע האחרון עם זכרונות רעים ופוגעים שתמיד יהיו שם. ההרגשה שאין לי מקום, שאני רוצה כל כך להתנתק מכולם ופשוט להפסיק להיפגע, אבל לא רוצה לפגוע במשפחה באקט כזה במיוחד כי באמת צריכים אותי. אבל הכאב, הוא ממש שובר אותי בימים האחרונים ואני כמו סהרורית בתוספת דמעות.
אז הייתי רוצה. הייתי רוצה כזה חור באמצע שומקום. מקום שייתן לי לבכות ולנשום ולהירגע כי הכל מסביבי רק מרחב.
אולי אם הייתי גבר. אולי זה סתם תירוץ. אבל אם היינו בקשר, אולי הייתי אוזרת אומץ לבקש שייקח אותי, אפילו שהוא ממש שונא בכי ויש לי המון ממנו. אפילו שבטח הוא ינהג ואני אהיה בהיסטריה כי אני לא בנויה לגברים שנוהגים מעל 90 קמ"ש בערך בכביש בינעירוני, אמון אישיוז צורך בשליטה שלי.
ועצמאות שמח, שרדנו עוד שנה