פעם הייתה לי בטן כמעט שטוחה. באמת שאהבתי אותה. לא היו לי קוביות מעולם כי לא עשיתי ספורט, אבל איכשהו יצא שהמשקל הגיע לירכיים ולתחת בזמן שהבטן שלי נשארה יפה, עם מותניים צרות וכו'.
מתישהו זה השתנה, לא יודעת אפילו לומר מתי, אבל הבטן כבר לא הייתה שטוחה. נהייתה בטנונית, וזה ממש הפריע לי כי מעבר ל"איבר שאני פחות אוהבת בגוף" זה היה "איבר שממש אהבתי בגוף ופתאום השתנה". אני עוד זוכרת איך היה לי קשה כל פעם שהנווד היה תופס אותה, והיה נראה שהוא נהנה לעשות את זה בגלל שהוא יודע שיש לי אישיוז איתה.
היום, מדושנת שכמוני, אחרי כמה שנים של עבודה משרדית, סטרס, אפס כושר ומלא סוכר וג'אנק, כבר אפשר לומר (לא בגאווה) שיש לי בטן ממש. בדרך היו כמה ירידות במשקל ואפילו יש כאן תמונות ישנות מהתקופות האלו, אבל הן ממש נחלת העבר ועכשיו אני בהתמודדות מחודשת עם הנושא.
הצעצוע, כפרעליו, תמיד שמח לעוד קילוגרם שמתווסף למשקל שלי שמועך לו את הפרצוף. ויש פה עניין עם הדבר הזה. זה נורא מוזר להיות עם מישהו שכל כך אוהב את כל הדברים שאני לא אוהבת בגוף שלי. לקח לי זמן להתרגל לקונספט של לשבת למישהו על הפרצוף בלי רחמים, והיום אני ממש יכולה ליהנות מלחנוק אותו בצורה הזאת לא משנה כמה עליתי או ירדתי במשקל. אבל הבטן, זה משהו אחר. מעבר לזה שאני לא אוהבת אותה והוא מעריץ אותה, זה משהו שאני יכולה ורוצה לשנות (הוא כמובן היה מעדיף שלא, אבל הוא לא שיקול בעניין). לשכב על הספה ולראות אותו מצמיד את הראש ומתענג על הבטן (וכל פיסת שומן אחרת בגוף) פשוט יוצר דיסוננס מול התחושות שלי לגביה. לשמחתי עם שנות ההיכרות איתו התרגלתי לזרום עם הדברים שהוא אוהב ואני לא אוהבת בגוף שלי וליהנות מהחוויה, ואחרי הרבה מאוד זמן שלא היה לי חשק זה היה נחמד להיפגש ולקבל פידבק של משהו בין געגוע להערצה למשהו שנראה כמו מישהו שקיבל את הסם האהוב עליו.