מגע

שנינו עומדים.

שותקים.

הסיגריה מתכלה לאיטה.

הרגע עבר. 

בדרך עוד חושב.

מה אם... מה אם...

עכשיו.

כשחושב לאחור.

מבין כמה נפלא היה זה.

אין אם. יש קיים. 

והוא ממלא אותי אושר רב.

אני אוהב אותך ממי. מאוד מאוד

יש לי פנטזיה כבר תקופה ארוכה מאוד.

אני מחייה אותה כל יום. מאכיל ומפטם אותה, והיא מוסיפה המון צבע לחיים.

אבל..

בעולם האמיתי אין לה סיכוי. היא  אבודה מראש.

כל פעם מחדש, כשהאמת מוטחת בפני, אני מזדעזע, נזרק לאחור.

אחרי מספר שעות או ימים,  אני חוזר ומאכיל את הפנטזיה שלי, שהרי בלעדיה, 

העולם יותר מדי מעשי ושפוי.

כל פעם , בדיעבד כמובן. אני מגלה כמה אני רחוק מהמטרה.

אני אדם עם לא מעט כעס. מידה זו, שכשהיא עולה, כל מיני גהנום שולטים בי.

שנים אני עובד על זה.

ואז, כשנדמה לי שטיפ טיפה השתפרתי,

אני נוכח לדעת, שהמרחק עוד עצום ורב.

תתפשטי ותלבשי את חליפת הגשם הצהובה, אני אומר.
גם כובע.

בואי לגינה, אני אומר, ותעמדי ישר. ידים לצדדים. לקבל את ברכת השמש.

חם. כמה חם. אני רואה אותך מזיעה. נוטפת. מקבלת את החום באהבה.
כמו פרח.

כמה אני אוהב אותך, מזיעה ונוטפת.

פרח שלי.

כעסתי
כמה כעסתי. זה התפתח למועקה .

ואז.

כשראיתי את האגו צועק - מגיע לי..
ונזכרתי מי אני - עלה נידף ברוח.

כל הכעס התנדף. חלף.
ונותרה רק שלווה.

נסיונות, נסיונות ושוב נסיונות.

כמה חבל, שברובם אני נכשל.

אני אוהב אותך..

אין תשובה.

אני אוהב אותך..

אין תגובה.

ככה זה, כשמדברים למצבה.