דברים שהתביישתי לספר.

אתה שוכב איתי, וכרגיל הוא לידינו, על הרצפה. מדי פעם מרים ראש.
ופתאום אתה עוצר ואומר לי להזדקף, להסתכל.
הוא לידינו, רובץ עם זיקפה ענקית וורודה.
מלקק את עצמו. לכל האורך.
אני נבהלת, נבוכה, אבל לא מסוגלת שלא להסתכל.
"תמשיכי להסתכל עליו", אתה אומר לי.
"גם הוא אוהב קהל".