דברים שהתביישתי לספר.

אני כל כך צריכה אותך עכשיו. ואתה לא יכול לבוא.
מתקשרת אליך, מתחננת. לא יודעת מה לעשות עם עצמי, איך להירגע.
אחרי כמה שעות אתה מתקשר אלי. מורה לי לחכות עם כיסוי עיניים בעוד שעה.
אחרי שעה אני מוכנה לגמרי. הטלפון מצלצל. אתה אומר לי ששלחת מישהו. שאתה סומך עליו.
שהוא יעזור לי להירגע. שהוא עומד כרגע מחוץ לדלת ומחכה להכנס. שאשים את הכיסוי, אסגור את השיחה ואפתח את הדלת.
סוגרת, מכסה את העיניים ופותחת את הדלת.
מפנה את הדרך למי שאמור להיכנס וברכיי רועדות. גם הכתפיים.
אני שומעת אותו זז בחדר בהחלטיות, כאילו ברור לו מה הוא עושה.
עומדת בפתח החדר ותוהה, ופתאום מרגישה יד אוחזת בזרועי ברכות,
הוא מוביל אותי אל קצה החדר ומוריד אותי על ברכי, ושומט אותי על הצד.
לוקח חבל וקושר את הידיים מאחור, וקושר אליהן את הקרסוליים שלי.
וכשאני רוצה לומר מילה, גוש בד נתחב אל פי ובדיוק אז הטלפון שלו מצלצל.
אני שומעת אותך על רמקול, מדבר בנינוחות, מחייך.
הגעת?
כן
קשרת?
כן
חיכתה לך עם הכיסוי?
כן
התנגדה?
לא.
היא שומעת עכשיו ומחייכת ?
כן
סתמת לה ת'פה ?
כן
יופי. מקווה שגם לך היא לא תפריע עכשיו. אני חוזר עוד כמה שעות, תודה.

אתה יושב מולי על הספה,
בין רגליך הכלב. יושב עם הפנים אלי. אתה מחזיק אותו שלא יזוז
ומורה לי לשבת מולכם, על הרצפה, במרחק מטר מכם.
אתה מורה לי לפשק. רחב רחב.
ועם האצבעות לפשק את השפתיים
ולשבת כך, מולכם. פעורה.
הכלב, מתחיל להריח אותי
ואני זזה בחוסר מנוחה.
"אין צורך לזוז" אתה אומר לי.
ואני מתחננת אליך בעיניים להפסיק לפשק את עצמי ככה.
אתה מסתכל עלי ולא מרפה. לא את האחיזה שלך בו, ולא בי.
אני מתחילה לנזול והכלב מרחרח את האויר ומנסה לזוז לכיווני.
אני מחייכת ואתה רציני. עוד מעט תשחרר אותו ותתן לו לענג אותי.
אבל היום יש לך תכניות אחרות.
אתה לא נותן לו לזוז.
וגם אני נשארת מפושקת ללא מענה.
ממשיכה לנזול אל מול הכלב המרייר והשקט שלך שחופר בי.
הכלב נהיה קצת תוקפני. אתה מרסן אותו בעדינות.
והזין שלו מבצבץ כבר, תפיחה ורודה ומצחיקה.
אני מסתכלת לך בעיניים, רואה חיוך מתהווה
נבהלת קצת ופתאום מבינה. היום זה יהיה התפקיד שלי.

כשתקום, כשתצא, כשתחזור.
בלכתך לשם או לכאן.
במקומות קבועים מראש,
צעד אחד לפניך.
תסמן אותי בשתי הרגליים שלך.
יחפות או נעולות,
ביום קיץ בוער וגם בחורף בוצי.

ובכל סוף יום, כשאני מתנקה,
אני מוצאת את העקבות האלה,
שהשארת עלי בכוונה גדולה ובמסירות יומיומית.

אתה מסדר את הבית שלך, מדבר איתי תוך כדי, ופתאום צריך בבת אחת לסיים, וסוגר.
ואני מדמיינת מישהי נכנסת אל החדר שלך, זה שבדיוק סיימת לסדר.
אני מדמיינת אותה כורעת לרגליך ומתחננת למגע. אני מדמיינת אותה מתיישבת עם שתי כוסות קפה שהכינה. לך ולעצמה.
אני מדמיינת אותה יושבת אצלך ומנהלת איתך שיחה ערה ומעניינת.
אני מדמיינת אותה מתחילה לבכות כי הגיעה מוטרדת או עצובה ואתה נותן לה לפרוק ומיישר אותה כמו שאתה מיישר גם אותי ומרגיע.
אני מדמיינת אותך נינוח ומרוכז. ולפעמים אולץ וילדותי.
אני מדמיינת אותך מתאכזב ממנה וחוזר אלי.
אני לא מעזה לדמיין אותך מזיין אותה. זה יכאיב לי מדי.

כשאתה לא כאן אני מדמיינת אותך.
וגם כשכן. את הכתפיים מתקשחות, את הרוק בפה.
לפעמים את פרקי הידיים, ולפעמים את שרירי הלסת מתהדקים.
אבל את הניבים שלך אני מרגישה כל הזמן. וגם את כף הרגל שלך על הצוואר.

נשים יושבות בחדרים / מילים:שמרית אור לחן:יהודית רביץ

נשים יושבות בחדרים ומיישנות את עוללן
וכל ריחות ההדרים לא יבשמו את משעולן.
נשים יושבות בחדרים ומתעטפות באפילה
ואור היום בצהרים צורב סביב להן הילה.

ושוב ושוב יפקיר דגן
הצאן, החלילית, הנער.
אבל בירכתי הגן לא יעבור האיש בשער.

נשים יושבות בחדרים ובליבן יבשה תפילה
ואין זמירות ואין שירים
ואין סליחה ומחילה.

ושוב ושוב יפקיר דגן
הצאן, החלילית, הנער.
אבל בירכתי הגן לא יעבור האיש בשער.

אני מסתכלת מהצד ורואה כמה הרעב שלי גדול.
כמה הוא מוזן מהעלבון שלי. מהדחייה שלך. זה נורא.
כל כך הרבה שנים התנגדתי וזה בדיוק מה שעושה לי את זה.
אני יודעת איך להירטב ולרעוב בתוך זה. אני יודעת גם איך לחייך. אפילו לצחוק.
אבל אני לא יודעת איך לחיות עם זה.

בוא.
אני אגע, ואתה תגרגר.
אני אתפשט ואתה תתעלם.
אני אבכה ואתה תצחק.
אשאר רעבה ואתה תשבע.
ממני.

אתה כועס עלי. לא רוצה לגעת בי. נותן לי ללטף רק את הכלב.
אני משתגעת. מתרוצצת בבית, משתדלת לסדר יותר מלבלגן, אבל לא הולך לי.
הכלב אחרי ואני אחריך, מחדר לחדר. אתה מאבד סבלנות, מתקשר לחבר האתלט שלך ואומר לו שאתה צריך טובה.
לא מדבר איתי. מניח לידי את הגאג, שאשים בעצמי. כשהוא מגיע אתה מוריד את הקולר מהכלב, נותן לו שישים לי, ומחבר את הרצועה הגדולה.
"קח אותה לים. היא משגעת אותי מאז הוטרינר. היא צריכה לרוץ הרבה. כשתראה שהיא נרגעת תוריד ממנה את מחסום הפה ותן לה להתרוצץ חופשי."

לא שאלתי למה, חשבתי שאותך זה מדליק.
אבל אחרי כמה פעמים שהתעקשת להגיע כשאני במחזור, הפסקתי להתווכח. פשוט אמרתי שקבלתי.
אני על הספה, רגליים מפושקות עד כמה שאפשר ואתה טובל בתוכי.
ויוצא ממני כל כמה זמן, ומראה לי את הזין האדום שלך.
אני נבוכה נורא. הריח מציף את החדר.
מנסה שלא לנשום, לא להסתכל, לא להבין מה אתה חווה ורואה ומריח
ואתה חוזר על זה. ומחייך עם כל עצימת עיניים נבוכה שלי.
מרגישה עקצוץ בירך ופוקחת עיניים, רואה את הכלב נוגע בי עם החוטם הארוך
מסתכלת עליך ואתה משועשע.
יוצא ממני כמו קודם, אבל מפנה את האגן אליו. לרחרוח.
הוא מרחרח אותך,
ופתאום מוציא לשון גדולה ומלקק את הקצה
אתה צוחק בשקט אבל לא זז. אני פוערת עיניים.
הוא ממשיך ללקק עוד ועוד, עד שכל הזין נקי לגמרי ואז ממשיך ללקק אותך מלמטה למעלה כמו עצם גדולה.
אני לא יודעת מה מעניין אותי יותר כרגע. לראות את הזין שלך כל כך יפה ומלוקק,
או את העיניים שלך ואת החיוך המרוצה. אתה לא נראה מופתע.
אתה מסתכל עלי, מניח את הזין בפתח הכוס שלי ונכנס בעדינות פנימה, לאט לאט.
כאילו רוצה למרוח אותי מבפנים ברוק של הכלב. הזין נקי מדם אבל מלא ברוק שלו.
אני לא מספיקה להרגיש אם אני נגעלת או לא ואני מרגישה אותך ממלא אותי מחדש.
אתה טובל בי שוב. אוסף ממני עליך פיתויים אדומים לכלב הרעב
ויוצא.
ומגיש את עצמך אליו לליקוק יסודי שמוציא ממך אנחות שגורמות לי לקנא כל כך.
אתה רואה את העלבון על הפנים שלי.
"את מקנאת?"
לא מצליחה לענות לך. הדמעות חונקות אותי.
"הוא מלקק הרבה יותר טוב ממך, והוא הרבה פחות מנוסה".

אתה שוכב איתי, וכרגיל הוא לידינו, על הרצפה. מדי פעם מרים ראש.
ופתאום אתה עוצר ואומר לי להזדקף, להסתכל.
הוא לידינו, רובץ עם זיקפה ענקית וורודה.
מלקק את עצמו. לכל האורך.
אני נבהלת, נבוכה, אבל לא מסוגלת שלא להסתכל.
"תמשיכי להסתכל עליו", אתה אומר לי.
"גם הוא אוהב קהל".