דברים שהתביישתי לספר.

אתה מסדר את הבית שלך, מדבר איתי תוך כדי, ופתאום צריך בבת אחת לסיים, וסוגר.
ואני מדמיינת מישהי נכנסת אל החדר שלך, זה שבדיוק סיימת לסדר.
אני מדמיינת אותה כורעת לרגליך ומתחננת למגע. אני מדמיינת אותה מתיישבת עם שתי כוסות קפה שהכינה. לך ולעצמה.
אני מדמיינת אותה יושבת אצלך ומנהלת איתך שיחה ערה ומעניינת.
אני מדמיינת אותה מתחילה לבכות כי הגיעה מוטרדת או עצובה ואתה נותן לה לפרוק ומיישר אותה כמו שאתה מיישר גם אותי ומרגיע.
אני מדמיינת אותך נינוח ומרוכז. ולפעמים אולץ וילדותי.
אני מדמיינת אותך מתאכזב ממנה וחוזר אלי.
אני לא מעזה לדמיין אותך מזיין אותה. זה יכאיב לי מדי.

כשאתה לא כאן אני מדמיינת אותך.
וגם כשכן. את הכתפיים מתקשחות, את הרוק בפה.
לפעמים את פרקי הידיים, ולפעמים את שרירי הלסת מתהדקים.
אבל את הניבים שלך אני מרגישה כל הזמן. וגם את כף הרגל שלך על הצוואר.