דברים שהתביישתי לספר.

אני כל כך צריכה אותך עכשיו. ואתה לא יכול לבוא.
מתקשרת אליך, מתחננת. לא יודעת מה לעשות עם עצמי, איך להירגע.
אחרי כמה שעות אתה מתקשר אלי. מורה לי לחכות עם כיסוי עיניים בעוד שעה.
אחרי שעה אני מוכנה לגמרי. הטלפון מצלצל. אתה אומר לי ששלחת מישהו. שאתה סומך עליו.
שהוא יעזור לי להירגע. שהוא עומד כרגע מחוץ לדלת ומחכה להכנס. שאשים את הכיסוי, אסגור את השיחה ואפתח את הדלת.
סוגרת, מכסה את העיניים ופותחת את הדלת.
מפנה את הדרך למי שאמור להיכנס וברכיי רועדות. גם הכתפיים.
אני שומעת אותו זז בחדר בהחלטיות, כאילו ברור לו מה הוא עושה.
עומדת בפתח החדר ותוהה, ופתאום מרגישה יד אוחזת בזרועי ברכות,
הוא מוביל אותי אל קצה החדר ומוריד אותי על ברכי, ושומט אותי על הצד.
לוקח חבל וקושר את הידיים מאחור, וקושר אליהן את הקרסוליים שלי.
וכשאני רוצה לומר מילה, גוש בד נתחב אל פי ובדיוק אז הטלפון שלו מצלצל.
אני שומעת אותך על רמקול, מדבר בנינוחות, מחייך.
הגעת?
כן
קשרת?
כן
חיכתה לך עם הכיסוי?
כן
התנגדה?
לא.
היא שומעת עכשיו ומחייכת ?
כן
סתמת לה ת'פה ?
כן
יופי. מקווה שגם לך היא לא תפריע עכשיו. אני חוזר עוד כמה שעות, תודה.