דברים שהתביישתי לספר.

אתה יושב מולי על הספה,
בין רגליך הכלב. יושב עם הפנים אלי. אתה מחזיק אותו שלא יזוז
ומורה לי לשבת מולכם, על הרצפה, במרחק מטר מכם.
אתה מורה לי לפשק. רחב רחב.
ועם האצבעות לפשק את השפתיים
ולשבת כך, מולכם. פעורה.
הכלב, מתחיל להריח אותי
ואני זזה בחוסר מנוחה.
"אין צורך לזוז" אתה אומר לי.
ואני מתחננת אליך בעיניים להפסיק לפשק את עצמי ככה.
אתה מסתכל עלי ולא מרפה. לא את האחיזה שלך בו, ולא בי.
אני מתחילה לנזול והכלב מרחרח את האויר ומנסה לזוז לכיווני.
אני מחייכת ואתה רציני. עוד מעט תשחרר אותו ותתן לו לענג אותי.
אבל היום יש לך תכניות אחרות.
אתה לא נותן לו לזוז.
וגם אני נשארת מפושקת ללא מענה.
ממשיכה לנזול אל מול הכלב המרייר והשקט שלך שחופר בי.
הכלב נהיה קצת תוקפני. אתה מרסן אותו בעדינות.
והזין שלו מבצבץ כבר, תפיחה ורודה ומצחיקה.
אני מסתכלת לך בעיניים, רואה חיוך מתהווה
נבהלת קצת ופתאום מבינה. היום זה יהיה התפקיד שלי.