לא תכננתי לספר. רציתי לשמור את זה לעצמי. לא לחלוק. אולי גם כי ידעתי שהסוד הזה יגרור ביקורת, והרבה ממנה. אבל זה החזיק בדיוק יום. הסוד ביעבע בי ולבסוף פרץ החוצה. בתחילה טיפות טיפות ואז בשטף שלא ניתן היה לעצור.
כמו שחשבתי,לחברי הנאמן היתה ביקורת קטלנית, אבל לא עלי. עליו. שוב הייתי צריכה מישהו מהצד שיסביר לי שאולי לא נהגתי כשורה (די נו את מי אני משלה "לא הייתי כשורה"... היתי כלבה!) אלא שחלקו שלו עצום פי כמה משלי.
בנוסף, עלתה נקודה נוספת, שהדחקתי. ברגע שהיא עלתה הבנתי משהו נוסף. אין דרך חזרה. אין. ולא תהיה. למעשה, אני משחקת עכשיו על כל הקופה. ומשהו אומר לי שאני הולכת להפסיד. אני אפילו די בטוחה בכך. וההפסד הזה הולך לצרוב לי בנשמה. זה יכאב, זה ישפיל, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות את התוצאה. רק לקושש את רסיסי כבודי האבוד ולנסות לצאת בגו זקוף ובראש מורם תוך שאני בולעת את שאריות הגאווה שלי.
וזה כל כך עצוב לי כי המחיר הוא לא רק אני. בתהליך הזה אני הולכת לאבד חבר יקר. אני באמת אוהבת אותו. מסתבר שאפילו יותר מדי (צחוק מריר). ולא נראה לי שזה הדדי. מצידו זו בטח היתה רק תשוקה וכיבוש. אני לא יכולה לחזור לאחור. לנהוג כאילו לא קרה דבר.
קרה.
המון!
באסה לי
:(
