המוזה שלי

זה פגע בי ברגע,

איני זוכר דבר. 

בהבזק כל מה שהייתי נמחה,

מאומה ממני לא נותר. 

פקחתי עיינים למציאות אחרת,

רגע, לאן זרועי מחוברת???

נוזל ניגר אל דמי,

מתערבב בו משתלט על מהותי. 

מעבר לחלון צר עיינים מביטות,

הוא התעורר? לפתוח או לחכות?

דבר איני זוכר זולת הכוך הצר,

האם אני חיי או עוד רגע נקבר?

עפעפיי כבדים,

צונחים ברישול. 

איני יודע אם מת אני,

או סתם מסטול. 

עוד טיפה חודרת אותי,

עוד טיפה מפזרת אותי. 

והנה אני מונח,

כולי קשור,

מוזנח. 

הוא משוגע,

כך כולם מלחשים,

הוא איבד את זה!,

מנידים בראשים. 

ומי אני כעת?

זאת לא אדע. 

שארית חיי בעייני חידה. 

חלומותי נגוזים,

כל זכרונותי נארזים. 

מחלקה א' נווה ארזים. 

עוד נותר בי הטעם ההוא, 

המתוק של זכרון היותך. 

ויותר מהכל מחפה הוא,

על הריק שנותר בלכתך. 

ניחוחות של הגוף,

מיוזע ושבע הרפתקאות,

מתפתלים במחול,

עוצמים עיינים,

חוששים מהמראות. 

הן הלב היטב יודע,

מה שהיטיב לשכוח הזמן. 

פעם אלי באת,

כעת רחקת מכאן. 

לא עוד ידייך עלי מרחפות,

הבל פיך שיערי מבדר. 

עוד רגע ותם הניחוח,

הנה אני,

בזרועות אחר. 

בכל נשימה אני נשרפת,

מכל מגע אני נטרפת.  

והייתי וחדלתי,

והקצתי ושבתי. 

ובלכתי ובבואי,

ובתומי ובבוא קיצי,

הבל פי נותר,

כטיפת מים אחרונה במדבר.

את גופי אפקיד בידיך,

למשמרת בכספת אתן. 

את נפשי אשמור בכפי,

הרחק מהמון סואן. 

כפרח המנץ עם חמה,

אפרוש כפי, אגלה הנשמה. 

ועם בוא השחר אקפוץ אגרוף. 

עד תום כוחי, עד אינסוף. 

כי שרוט גופי וחבול עד כלות,

ממסע חיי, ממראות ניגלות. 

אך נפשי עודנה איתן תעמוד,

בה הכוח לשאת עוד ועוד. 

https://www.facebook.com/events/1016313105054458/

עוד כמה שעות מתחילים!

מגיעים????

אני שם כחלק מהצוות. 

שולטים ונשלטות הערב הזה הוא עבורכם. 

הגיג...

אהבה מכאיבה,

זה נכון!

לילות שלמים אי אפשר לישון...

אהבה גורמת לבכי מר,

עד שרטוב וספוג כל הכר. 

אהבה גורמת לראש להלום כאלפי פטישים,

אהבה הופכת אותנו לנואשים...

אהבה היא דלק המניע את העולם,

הופכת כל טעם וצבע למושלם. 

אהבה ממלאת אותנו חדוות יצירה,

היא הזכות להתענג, היא בחירה. 

אין נכון או לא נכון,

יש ימי פריחה,

אחרים בתחושת חידלון. 

אך ביננו מי עליה יוותר?

מה הדבר בו אנו חושקים יותר ויותר?

אהבה,

לעיתים מכאיבה,

לעיתים מיטיבה.

בונה לי קן של שקט על עץ רחוק,

רחוק מהצורך לשתוק,

רחוק מהכורח לצעוק. 

את עצמי מחלקת לפיסות זעירות,

מפזרת בקן, מסתווה. 

לא לשמוע, לא לראות. 

מדי פעם מרכיבה מחדש,

כל פעם באופן שונה. 

מגניבה מבט חטוף לעולם,

שום דבר בו לא משתנה. 

אי אז מצטנפת חזרה שם בקן,

החם, הרחוק מהכל. 

נאחזת חזק בגזעו של העץ,

לא ליפול. 

וימים ולילות,

ושמשות ורוחות,

והקן לי חמים ועוטף. 

שם אהיה כמו פאזל רב חלקים,

יום מתפזר לאחריו מתאסף. 

וכל חלקיי מותאמים,

וכל נשמתי חופשייה. 

שם על העץ בתוך קן,

שם אהיה רפויה. 

חברים יקרים ואהובים,

בבוא עלינו שנה חדשה,

ראשית אומר לכם תודה. 

תודה על שבחרתם ללוות אותי במסע חיי. 

שנה חדשה טומנת בחובה את הזכות להתחדשות,

לנער דפוסי חשיבה ישנים המעכבים אותנו,

לעשות ריסט בגוף ובנפש ולשאוט קדימה בכוחות מחודשים. 

מאחלת לכולנו את הזכות להידמות לפתיתי שלג,

כל אחד יפה ומיוחד בתבניתו. 

על חוזקותינו וחולשותינו,

על הכבוד והעונג להיות עצמנו. 

שנה של הגשמת חלומות וצבירת המון חדשים,

שנה של תמיכה ומחשבה גם על החלשים. 

הרי אנו חזקים כחוזקה של החוליה החלשה ביותר,

אל תשכחו לפעמים לאמר סליחה, לוותר. 

מנסיון? לרוב מרוויחים כך יותר. 

אז בטרם אחפור עד אינסוף,

אאחל לכולם שנה נפלאה, אהבה, בריאות ועשייה בשלווה.

שמלתה מתנופפת ברוח,

חושפת כוס חם ותפוח. 

תחתוניה נותרו במגירה,

אל אדונה הקורא חיש מיהרה. 

בסימטה חשוכה מחכה,

עוד רגע ותנחת המכה. 

עכוזה יאדים עד מאד,

האדרנלין יתחיל לעבוד...

שוב ושוב הוא יחבוט בחוזקה,

שפתיה תנשוך בשתיקה.

כי גופה כלי לתשוקותיו,

תכליתה שירות לרגליו. 

כה זקופה היא ומכופפת,

היא סופגת,

נרטבת , דולפת. 

הוא גאה בה אמר זה מכבר,

היא המהות, התכלית,

היא אוצר. 

לרגליו תצטנף סמוקה,

הוא המלך,

והיא?

היא מלכה.

קולות איוושת העלים,

הנרמסים תחת מגפיים בוטשים. 

קולותיהם של קלגסים,

נועצים קלשונותיהם ומחפשים. 

ורק ילדה אחת אחוזת אימה,

לא תפר את הדממה. 

קולה נדם,

לא עוד ישמע. 

ורוחה איתנה,

ממתינה. 

עוד יבוא הרגע בו תהא חופשיה,

ואת הדומיה תחליף בת שחוק,

תחת עצב ופחד,

יתמלא פיה בקול מתוק. 

כקולות ענבלים בפעמוני דרור,

שוב תזכה בחופש לאהוב ולבחור.