ישבתי אתמול במסעדה משובחת עם חבר דינוזאור מהקהילה. ככה על ארוחה טובה ותרבותית, שוחחנו ארוכות על התמורות שחלו בחברה הקטנה שלנו.
חלקנו תעלולי עבר והבנו שבשורה התחתונה בתוך כל הטירוף והתשוקה, כולנו בעצם רוצים פינה חמה. הטוטאליות בשליטה מתאפשרת רק במקום בו קיים רגש אמיתי, כזה שמוציא ממך את הרצון להיות הכי טוב ומיטיב עבור השותף שמולך.
אני מאד תחרותית, מבחינתי כשהלב במקום הנכון, גם השמיים אינם גבול.
אין גבול לרעיונות לעינוג.
אין גבול לנתינה.
כלום לא משפיל ולא מעיב על הרצון העז לספק.
כמובן שזאת בתנאי שמדובר בהזנה הדדית, אני לא בוחרת את המילה שיוויוניות מאחר וזו לא באמת קיימת ביחסי שליטה.
שוחחנו גם על טירוף.
האם אדם מטורף יודע לאמר שהוא לא שגרתי.
תמיד צחקתי ואמרתי שבגלל שאין לי קעקועים אני נורמטיבית.
כך או אחרת, אני מחבקת את המקום הלא שגרתי שלי.
מתחברת גם היום לאותה ילדה שובבה שהייתי ועודני, עושה סאדו ממקום של שמחה ותשוקה אמיתית לחיים ולרגע לא ממקום נזקק ומתקרבן.
למדתי לאהוב את עצמי על שלל פגמיי וחסרונותי ולתעל אותם עד לרמת יתרון המשרת את מטרותי הלא שגרתיות.
כאשר אנחנו אוהבים את עצמנו בבטחון מלא, יש בנו כוחות בלתי נדלים של נתינה לזולת.
