יום ראשון בבית ספר, מגיעה עם חששות מהמפגש הראשוני עם התלמידים. האם אצליח לרכוש את אמונם? דווקא בהיותם כה פגועים וסקפטיים?
במהלך השעה השלישית אנחנו נקראים לטקס, בחור מחופש לאב קדמון תוקע בשופר, מדבר על זהות אישית ושר בליווי שקופיות קריוקי וגיטרה.
אני יושבת מאחורי התלמידים ומצטרפת אליו בשירה חרישית. לפתע הוא קורא לי אליו. בואי שירי איתי, הוא מבקש בחיוך.
כמובן שאני נעתרת בשמחה, רק כדי למצוא את עצמי מחזיקה את הבמה לעוד חמישה שירים נוספים.
מנהלת בית הספר פוערת עיינים בתמיהה ומסמנת לי וי מהצד. המורה למוסיקה ניגשת ולוחשת לי: אנע מאמצת אותך. בשמחה, אני עונה.
כשסיימתי את ההופעה פניתי לתלמידים ושאלתי אם פידחתי. מנסיוני עם ילדיי הפרטיים אני יודעת שלעיתים היה קשה להם לראות את אמא משתוללת על במה.
שרת מקסים, הם מפרגנים, הבנים המהממים.
אני מרגישה שצפויה לי שנה נפלאה. ((-:
