המוזה שלי

אוהבת לעוף לשם, אל הריחוף הזה שבכאב החודר אותי. 

אל הכאב שמאלחש את השדים המשתוללים, שמנקה את כל שמסביב לי ומותיר אותי דמומה ועטופה בך. 

ברגעים שהגוף מסתחרר סביבך בטירוף, כשהנפש מתנתקת מהגוף וחוזרת. 

לחלל שנפער בין המקום והזמן, לתוך השקט בו אנחנו כאן. 

אין עוד איש, אין אישה,

אין חלום, יש תחושה. 

הכל אפשרי, מותר וגלוי, 

הכל כאן נכון, הכל כאן רצוי. 

פותח אותי באיבחה,

היית איתי, הייתי שלך.