בכל יום באותה השעה, היה ולדק חולף על פניה. איש של הרגלים היה, מעל 20 שנה עבד במפעל הצעצועים שבקרן רחוב כורזים. מפעיל מכונה אשר פלטה בקצב מטורף מכוניות צעצוע.
היה מגיע בדיוק בשש וחצי, שותה כוס תה עם ביסקוויט או שניים ומיד נעמד לצד המכונה, ממרק אותה בסמרטוטו הלבן ולוחץ על כפתור ההפעלה.
בשעה שתיים עשרה עצר את פעולתה והיה מתיישב בחדר האוכל הקטן, שולף מתיקו את הכריך העטוף בנייר פרגמנט, תפוח אדמדם לקינוח ומיד שב אליה.
ולדק מעולם לא נישא ומכיוון שמיעט לעזוב את חדרו בשכונה הישנה בה גדל ממילא לא הצליח להכיר נשים, למעט אותן נשים בשלות שהיה פוגש אצל החנווני בבואו לרכוש מעט פריטי מזון כדי קיומו.
עד אותו היום בו ראה אותה לראשונה.
עומדת אצילית, עטויה במיטב המחלצות וחיוך קסום על שפתותיה הצבועות בצבע דובדבן מתוק.
נדמה היה כי חיוכה שמור רק עבורו.
בערב כשהיה מסיים את עבודתו במפעל, מיד שב אל חדרו כאשר תמונתה עדיין צרובה במוחו.
בדמיונו שמע אותה לוחשת לעברו מילים מתוקות, ופורשת זרועותיה כממתינה שיקח אותה ויעשה בה כשלו.
אט פשט את מכנסיו ואת חולצתו והיה עומד עירום מול המראה הקטנה בחדרו, ממלמל שברי מילים לעברה וידו חופנת את הבליטה שצמחה בתחתוניו במחשבות עליה.
עייניו נעצמות והוא אוחז באיברו המתקשה, מעסה ומעסה עד שהיתה מתכסה ידו בנוזל החם.
כעת היה מסדיר נשימתו ופונה אל המקלחון הקט להסיר את עמל יומו מעליו.
מיום בואה לחייו גילה את טעמה של אהבה, כל דקה רחוק ממנה, חלם על הפעם הבאה בה תביט בו בעייניה הרכות כאומרת, שלך אני, ולדק.
מעולם לא ניסה לפנות אליה בדברים, הסתפק באותן דקות גנובות בהן היה רק איתה.
כמו חומת זכוכית הפרידה בינו ובינה, כך נותרה עבורו זכה וברה.
קימוריה המושלמים תאמו כל בגד שעטתה, נעליה גם הן הוחלפו מדי שבוע וכתמיד תרמו לדמותה התמירה ורבת החן.
לעיתים השתעשע ברעיון רכישת הבגדים שעל גופה. חלם איך יפנה אל המוכרת ויבקש את הבגדים שבתצוגה. אפילו חסך למטרה זו ממעותיו הספורות.
אולם, מעולם לא העז.
ולדק חונך היטב. מעולם לא יפגע בתומתה של הבובה.
כך נוהג ג׳נטלמן אמיתי, חשב בטרם עצם את עייניו.
