המוזה שלי

פוקחת עוד אם את עייניה,

אל הריק שהותיר בלכתו. 

אל אותו המקום בבית,

שהיה בעבר ממלכתו. 

וריחו נישא בחדרו,

בקרוב יתנדף ללא שוב. 

רסיסי הוויתו מתפזרים,

כעת כלום כבר לא חשוב. 

הדפיקה הארורה על הדלת,

הקצין עם עייני התכלת.

כשהביט בה כבר ידעה,

שמחת חייה באבחה נגדעה. 

לעולם לא ישוב בנה,

אל מעבר סב ופנה. 

ובכל לילה אליו תערוג,

ובקומה מיצועה לעוד יום,

לא ישוב לברך לשלום. 

וקול שחוקו לא יהדהד בין קירות,

וחיוכן של אותן הנערות...

הזמן מלכת קפא,

שעה רעותה נקפה,

אין מזור לכאב,

שברונו של הלב,

עוד חלל במשפחת השכול. 

עוד מספר בין רבבות צעירים,

במותם מצווים לנו חיים. 

עד מתי האובדן והסבל?

למען אדמה ודגל?

צעירים מטובי בנינו,

בדמם מקדשים אדמתינו.