המוזה שלי

כפרפר המשיק בכנפיו,

לרגע אחד וידום. 

כתינוק הפוקח עינייו,

ברגעים מדודים של תום. 

כך תגיח בינות העצים,

שלווה כעלוות העלים. 

כטבע החושף מכמניו,

כך ליבה ירון ויעצים. 

ותצא במחול עלמות,

הפוקחות עיניהן למראות,

והדר ומלוכה לראשן,

כל ההוד פרוש וניתן. 

ידיה תושיט בערגה,

רק יופי יש,

אין עוד תוגה.