המוזה שלי

סלח לי, מדוע באת לכאן? 

הכניסה נאטמה מזמן!

ארבעת החדרים מושכרים,

תחלופה גבוהה של דיירים. 

אז למה באת, אמור לי?

אין בכוחך לעזור לי!

כל מבוקשי מנוחה,

עזבני נא, לך לדרכך. 

אל תלמדני שבילים נסתרים,

אל תפרוט לי על המיתרים. 

צליליך הענוגים כצנינים לאוזניי,

כלך לך ודי!

הרפה מחיבוקך העוטפני כגלימה,

אוי לכאב, אוי לכלימה. 

שריגי אזוב צימחו על דלתות ליבי,

הרפה כעת, הרפה אהובי. 

לא אובה להותיר ולו סדק,

אצבעי קפוצה על הדק. 

כי חיי כבר אינם מוארים כשלך,

שנתי מופרת עם רדת חשיכה. 

מבקשת שם בשקט האפל,

מקום מקלט מהכאב המאכל. 

אז לך לך,

שא מפני אהבתך,

איני ראויה לה,

אינני עוד חלק ממך. 

הבט בעייני,

אורן עומעם. 

לא יראו את הדרך לשם. 

אך עיקש אתה כפרד,

מולי מניף את נס המרד. 

באיבחה מפלח את דלתות החדרים,

עורקים גלויים, דמים ניגרים. 

אין בי עוד כוח להתנגד לאהבתך,

השיבני נא, מקומי לצידך.