המוזה שלי

אדם לבד נולד,

מתהלך בעולם בדד. 

יש ויאסוף חברים למסע,

את חלקם ישמיט,

חלקם עימו ישא. 

אדם לבדו נועד,

כל רגע אחר, הוא רגע מיוחד. 

הוא צייד וניצוד,

הוא נידון להוסיף ולצעוד. 

אשפת חיציו ופת דלה,

מסע חייו ידמה לעיתים למטלה. 

הוא ניתק מכבלי משפחתו,

יוצא אל הנתיב שיועד בעבורו,

ופוסע.

בראשית בצעדים מדודים ומהוססים,

נזהר לא להכעיס,

לא לדרוך על הפסים. 

לבסוף מבין כי הוא לעצמו,

כי עליו להיות אדון לגורלו. 

יצר השרדות מתגבר על הפחד,

בתוך הלבד מתקיים גם היחד.