המוזה שלי

מעיין של דמעות אל הים הפתוח,

מתנתקות מהגוף נאחזות ברוח. 

על גבי הגלים רפסודה עושה דרכה אל חוף מבטחים,

דמות נראת באפילה, נאבקת את ראשה להרים. 

האם יש יבשה ממתינה עבורה שם?

או שמא היה מסעה לחינם?

כבר חשבה להתאחד עם הים הגדול,

להרפות מאחיזתה, לוותר על הכל,

והרי אור קטן נוצץ שם עבורה,

אור של עוז, תקווה, גבורה. 

בדמעותיה טוותה שמלת חג נוצצת,

עוד רגע ומסופתה היא נחלצת. 

הרי לא תעז לרדת לחוף אבלה וחפוית ראש!

את האושר היא כאן להוסיף ולדרוש. 

בודאי תבקש לה כסות הולמת,

כאשר תשוב לפגוש את הטוב עליו היא חולמת.