המוזה שלי

כציפור מרחפת בשמיים תכולי עב,

עולמה תחתיה נפרש מלוא הדר. 

כשתיל המבקע אדמה חריבה,

נושא את ראשו אל חמה בוהקת. 

כאותה הטיפה העושה את דרכה,

אל נחל שוצף וקוצף. 

כתינוק הפוקח עייניו לראשונה,

אל שארית חייו ועייף. 

כאותה התחושה המחלחלת בגוף,

המבקש להינתק ולעוף. 

מאותה מציאות המכה בפנים,

החורטת באבן סימנים. 

בוא תבוא המנוחה אל הרץ אל עצמו,

ובבואתו תתאחד עם דמותו וצלמו. 

והיה הוא עצמו במוקד עולמו,

כוחותיו ישמר בקרבו. 

ואותה הציפור תנמיך המעוף,

וברגע תבחין כי קריבה היא לחוף. 

וכנפיה תטה אל האור הנכסף,

והיה כל הקושי נגוז ונאסף. 

ובת שחוק של תינוק הניעור אל חיים,

וליווי צלילים ענוגים של מלאכים,

והמיית הטיפה המתאחדת עם גל,

ואבן חרוטה תסתדר עם אחיותיה במעגל. 

ומאותו השתיל יבקע עץ אדיר,

פירות יעניק לחוסים בצילו,

בעזרת ענפיו יסמן להולך את שבילו.